אם לרבים מהווה השירות במילואים חלק משגרת חייהם, ללא השלכות מיוחדות, דוד רויטמן, צלף במיומנותו הצבאית, אמן יודאיקה ירושלמי ואיש עסקים בחייו האזרחיים, יצא לפני שנתיים וחצי משירות המילואים שלו בגדוד סיור של פיקוד המרכז מתודלק ברעיון מהפכני לפעילותו כאמן. את פירותיה יקצור בתערוכת "עשו אמנות, לא מלחמה", שתיפתח היום במרכז מורשת בגין, בעירו, במעמד שר התרבות והספורט חילי טרופר.

"סיימתי את שירות המילואים האחרון שלי עם תחושה של עומס רגשי ומנטלי חזק, שרצתה להשתחרר ממני איכשהו", הוא מעיד. "אז בא לי הרעיון לרתום את המיומנות הצבאית שלי בירי מדויק - הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב - לאמנות שלי. לשם כך התחלתי לעשות ניסויים: איך להשתמש בו זמנית ברובה, בצבע ובקנבס, הבד שבו משתמשים כמשטח לציור. כך, עד שהבנתי שהגיע הרגע לפתוח דף חדש באמנות שלי ולהביע את הרגשות שלי על הקנבס בצורה ייחודית".

עד כמה "ייחודית"?
"אני מעריך שמתישהו מישהו ניסה אי שם בצורה כזאת או אחרת לעשות מה שאני עושה בעבודות האמנות שלי, ולכן אני נזהר מלהצהיר שאני הראשון בהיסטוריה שמצייר בשיטה שבה נעשו הציורים שלי, אך ללא ספק אני הראשון שהעבודות שלו בשיטה הזאת זוכות לתהודה רחבה".

והשיטה?
"זהו ציור באמצעות ירי בנשק חם על מכלי צבע, שאותם אני תולה על הקנבס. התכולה שלהם מושפרצת עליו, בצירוף אותיות שאני מפזר על הבד מבעוד מועד. האותיות הן מהסוג שנקרא ביהדות אותיות של בריאה, והן מתחברות לצורה חדשה עם כתמי הצבע, שאולי היא אסכולה בפני עצמה באמנות המודרנית".

יצירותיו של האמן דוד רויטמן (צילום: מנדי הכטמן)
יצירותיו של האמן דוד רויטמן (צילום: מנדי הכטמן)


מהו הנשק החם המשמש אותך כאן?
"בדרך כלל M4, כלי הנשק שהשתמשתי בו בשירות הצבאי שלי, עם קנה מעובה. לפעמים אני משתמש ברובה צלפים".
אולי יהיו שיתהו מה היופי בציורי ירי ויטענו שזו רק מריחת צבע על קנבס, אני מעיר. רויטמן מצליח לא להיעלב ומשיב בסבלנות: "אין כאן השפרצה ספונטנית. זה דורש עבודת הכנה של שבועות, כמו הציור שבו רואים את האונייה 'אלטלנה' שוקעת בתש"ח אל צדה בדרך לטביעתה. כשהזכרתי את האותיות, זו הייתה אחת הצורות. כאן הדבקתי על הקנבס צורות של האונייה שהכנתי מקרטון".

לדברי רויטמן, יש כאן מהפכה בשימוש בירי. "המהפכה היא בלקחת משהו שמשתמשים בו מאות בשנים להרג ולמלחמות, ולהעביר אותו לאמנות", הוא מסביר. "בעיניי זה מדהים איך אפשר להפוך את הדבר הכי נורא להכי יפה, משהו צבעוני וחדשני שמשמח את העין ואת הנפש".
למרות שהצבע המותז נראה כמו דם.

"זה מה שמרשים באמנות המודרנית, שכל אחד יכול לדמיין את הדברים כראות עיניו. זאת לא מתמטיקה שמכתיבה תוצאה ידועה מראש. אני רואה בכך יצירה ולא דם".

זאת ועוד: "לאחר שהשיטה שלי זכתה במהירות לחשיפה בינלאומית, מה שהביא לביקוש לתערוכות ברחבי העולם, החלטתי שהמקום הראשון שבו אציג את היצירות שיצרתי בשיטה האמורה יהיה ירושלים, שבה אני מתגורר במרחק של הליכה ממרכז מורשת בגין. אני מאוד אוהב את העיר ומרגיש מחובר אליה. באשר לפתיחת התערוכה, אני מצפה שיגיעו אליה לוחמים ומפקדים מיחידת המילואים שלי".

3,000 דולר לכיפה

ראשית סיפורו של רויטמן (42) באודסה, עיר הנמל האוקראינית שלחוף הים השחור, שם נולד כבן לרופאה ולעובד בחברה ממשלתית. כנכד של ציירות, אחת מהן הייתה גם מהנדסת, הוא התחיל לצייר בגיל 6.

רויטמן מספר שאף שגדל במשפחה חילונית, התקרב בעצמו כילד וכנער למסורת. "אז עלתה כיפה על ראשי ולמדתי בבית הכנסת אצל הרב, לצד פעילות ציונית, ככל שיכולתי לעסוק בה כילד", הוא מספר.

לדבריו, תשוקתו לציונות הביאה אותו לעלות לישראל לפני הוריו. "רב שהעלה ארצה את הילדים היהודים שניצלו מאסון הכור בצ'רנוביל, היה מיודד עם רב בית הכנסת שלי", הוא אומר. "כששמע ממנו עליי, צירף אותי לקבוצה בהמלצתו. כשהוריי עלו לישראל מאוחר יותר, כבר למדתי בישיבה בכפר חב"ד, שם הייתי עד גיל 18".

כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, עבר רויטמן מיונים והתקבל לשירות ביחידה מובחרת, "שם נתנו לי בהומור את הכינוי סוכן קג"ב, שרדף אחריי איזה זמן", הוא מספר.

ב־2001 השתחרר משירות סדיר ותוך זמן קצר גויס בצו 8 לשירות במחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן, כתגובה לפיגועי האינתיפאדה השנייה. "זה היה הטיול של אחרי הצבא, שעליו חלמתי", הוא מעיר באירוניה. "שם הייתי עד למראות שהייתי מעדיף לשכוח".

אבל זה איננו מרפה ממנו. "כמה הרוגים ופצועים שראיתי שם. אומנם מה שחוויתי לא הביא אותי להגדרה של הלום קרב, אבל זה גם משהו שאי אפשר לשכוח", הוא אומר. "זה לא היה מבצע של יום־יומיים ולצאת, אלא שלושה שבועות, כמעט חודש, במחנה פליטים שבו אי אפשר היה לחלוץ נעליים, בתנאים של לחימה יומיומית ובתים שהתפוצצו סביבנו. באחד מהם קרה הפיצוץ רגע לפני שעמדנו להיכנס אליו. אם היינו מקדימים ולו בקצת, לא היינו מדברים כעת".

"דברים כאלה משאירים צלקות וגם גורמים לאגרסיות, שבלעדיהן אולי לא ניתן לשרוד", הוא מוסיף. "השאלה היא מה עושים עם האגרסיות האלה כדי לא לפגוע באמצעותן בקרובים לי מכל. כאן עזר לי העיסוק באמנות".

יצירותיו של האמן דוד רויטמן (צילום: מנדי הכטמן)
יצירותיו של האמן דוד רויטמן (צילום: מנדי הכטמן)


אחרי המבצע, היה פעיל בארצות הברית בארגון "תגלית", שממנו עבר לארגון אחר שהביא מארצות הברית וממדינות אחרות רבבות בני נוער לארץ, כדי שיספגו כאן ציונות. הוא עסק בפעילות חינוכית נרחבת ובמרוצת הזמן נשא לאישה את ליה, מי שהייתה אחת מחניכותיו ב"תגלית". היא מורת דרך דוברת רוסית ולהם ארבעה ילדים.

כאן רויטמן מספר כיצד גישתו האסתטית תרמה להצלחתו הכלכלית: "בהיותי עדיין בארצות הברית, היה לי קשה לראות יהודים שהתלבשו יפה ונסעו במכוניות פאר, אבל כל מה שקשור בסממנים יהודיים נראה עליהם מאוד עלוב ומצ'וקמק. את המציאות הזאת רציתי לשנות. ציירתי כל מיני ציורים ועשיתי הדמיות תלת־ממד במחשב של כיפות, טליתות וכיוצא באלה. איש עסקים יהודי הציע לייצר אותן באודסה בעיצוב שלי".

מדוע שם ולא באזור פיתוח בישראל?
"עלות הייצור בישראל של מוצרים שרציתי לייצר היא פי עשרה בהשוואה לשם. כמו כן, הייצור באודסה נוח, לאחר שהתמחו בה בייצור חיקויים למוצרי יוקרה. הערכתי שכדאי לנצל את הידע שלהם לייצור כיפות יוקרה ומוצרים נוספים".

ולדרוש אלפי דולרים על כיפה?
"3,000 דולר על כיפה כמו זאת שמיוצרת על ידנו זה לא מחיר מוגזם".

זה במפעל ששייך לך?
"לא, מה פתאום. הלוואי! מדובר בפס ייצור במפעל קיים של בעל הון שיש לו זיקה לנושא היהודי".

איזו כיפה מונחת על קודקודך?
"כיפה שחורה או כחולה מקטיפה".

לא סרוגה?
(כמעט בביטול) "לא, לא,לא".

לא הגיע הזמן לכיפה אחידה יותר לכל הזרמים, מה שאולי עשוי להעמיק את האחדות בעם?
"בוודאי לא בעולם היהודי. כל הרעיון ביהדות הוא לא לעשות הכל ביחד ואותו דבר".

מדוע?
"כי ביהדות, בניגוד לנצרות, אין אפיפיור שהוא מרכז שליטה אחד ויחיד, ולאף אחד אין בעלות על עולם היהדות. זה אחד הדברים שמייחדים אותה. אם יהיה רק זרם אחד, מה יעשו כל הקהילות, הרבנים והעסקנים? בקיצור, לאן ילך כל הביזנס הכרוך בכך?".

השגחה פרטית

רויטמן מעיד כי הוא תולה את סיפור ההצלחה האישי שלו ב"השגחה פרטית, היינו הקדוש ברוך הוא, יותר מאשר במאמצים שלי ובכישרונות שלי. כלומר, זה שמצאתי את עצמי יושב בפריז מול מעצב־ על ששווה מיליוני יורו בבוטיק שלו, והוא מציע לי לעשות קולקציה משותפת, זו הכרה מטורפת במותג שלי. זה משהו שלא נתפס".

עד לאן אתה שואף להגיע עם מוצרי היודאיקה?
"השאיפה שלי היא שלכל יהודי החובש כיפה יהיה ברור שהכיפה היא נכס לא פחות מאשר חליפה שהוא לובש לשבת. תודה לאל, אנחנו כעת לא בתקופה שצריך להחביא בה כל סממן חיצוני שמקשר אותנו ליהדות".

דומני שהפלגנו הפלגת יתר בעניין הכיפות.
"אתה צודק. בייצור שלנו היא פריט אחד מיני רבים, מלבד טליתות, פמוטות, קופסאות לתפילין, מזוזות, סביבונים לחנוכה, חגורות עם אלמנטים של יודאיקה ואני לא יודע איפה לעצור. הכל, כאמור, מיוצר במפעל באודסה".

יצירותיו של האמן דוד רויטמן (צילום: מנדי הכטמן)
יצירותיו של האמן דוד רויטמן (צילום: מנדי הכטמן)


המזוזות מזכירות לי משהו?
"אכן, יש לי שיא גינס על המזוזה הגדולה בעולם. זה חשוב לי כמו לעצב מנורה ולהעניק אותה למפקד יחידה צבאית מובחרת. יש מאחורי זה אידיאולוגיה. יהודים בגולה נתנו מתנות זה לזה בסגנון של כנר על הגג, סנדלר יחף ועוד דברים גלותיים, בתקווה שלאחר מכן לא תבוא הסטירה הבאה. זה מאוד חרה לי, במיוחד שבעיני העולם אנחנו נחשבים כעת לתוקפנים, בעוד שבינינו לבין עצמנו אנחנו משחקים אותה גלותיים. את זה אני רוצה לשנות באמצעות האמנות שלי".

איך אתה מתאוורר מכל המסופר עד כאן?
"אני נוסע לחוף בתל אביב ונהנה מגלישה בגלשני רוח ומהחופש".

ובאשר לציורים שאתה יורה?
"הייתי רוצה להגיע למקום של שאגאל, שהצליח להביא את התרבות היהודית לעולם הגדול והביא להיכרות איתה דרך היצירות שלו. זה עשה הרבה מאוד יחסי ציבור ליהדות ואני רוצה להמשיך בדרך הזאת".