איזה יופי של דבר יכול לקרות כש"משרתת" לוקחת את העניינים לידיים. זמרת הסופרן שירה שיש, שהחלה את הקריירה כמשרתת באופרה "הינדיק המשוגע", תעלה מחר את המופע הספרותי-מוזיקלי "אבירות המילים" בבמועדון "התיבה" ביפו, אותו הלחין אייל באט.
היא תשיר בו, בליווי הפסנתר שלו, את לחניו לשירי המשוררות אלזה לסקר-שילר, זלדה, דליה רביקוביץ ויונה וולך, השחקנית שירה קוריאל תקריא מהם ועל כולם תנצח דליה שימקו, במאית ועורכת המופע.
"המוזיקה של אייל מיוחדת וכל שיר בלחן שלו הוא סיפור אחר עם מצבי-רוח מתחלפים", אומרת שיש. "זאת, כשאיזו נימה טראגית מחברת את ארבע המשוררות. בעצם, זהו מופע על העצמה נשית. מאז ומתמיד עוררו בי נשים חזקות השראה והיוו בשבילי מקור להשראה. המשוררות הגדולות, ששיריהן מובאים במופע, היו פורצות דרך לתקופתן ולמילותיהן יש הרבה כוח ומשמעות. מילים הן הכוח העוצמתי ביותר בעיניי ולכן בחרתי לקרוא למשוררות המופע 'אבירות המילים'".
שיש, בת 34, בוגרת האקדמיה למוזיקה ומנהלת המחלקה הקולית בקונסרבטוריון בעירה, הרצליה, היא זמרת אופרה, שהשמיעה את קולה בבתי אופרה באירופה, לאחר שירותה הצבאי כטכנאית מטוסי F-16 בחיל האוויר.
איכשהו, כמו לא מעט זמרי אופרה צעירים כאן, לא הזדמן לה עדיין לשיר באופרה הישראלית. "למדתי אופרה מסורתית, אבל תמיד קרץ לי לעשות משהו אחר, כולל דברים קצת אוונגרדיים. במופע הנוכחי היה לי האומץ להביא את מי שאני לקהל".
"אני מאוד אוהב את השירה העברית ומחובר אליה", כך באט אמר לי בראיון לפני שש שנים, עם צאתו בערב קודם של שירה מולחנת. כעת, הוא מסביר כיצד זה התחיל: "ב-98' חיפשתי טקסטים לשירים שרציתי להלחין במעין יומן אישי מוזיקלי. שירי משוררות המופע הנוכחי היו אלה ששבו אותי עם הכנות שמצאתי בהם בשירה שבין אדם לבין עצמו עם מצבי הנפש שלו. כששירה הציעה לי להשתתף בערב שיזמה, שמחתי מאוד".
"המוזיקה שהלחנתי לשירי המופע היא מצד אחד קלאסית ומצד שני היא גם נטועה עמוק בתוך הזמר הישראלי עם השפעות של ארגוב, זהבי וזעירא", הוא מוסיף. "עם הזמן פניתי בהלחנה שלי לכיוונים אחרים ומי שהחזירה אותי לשירי המשוררים, או בעצם כאן שירי המשוררות, זאת שירה".
כיצד הבחנת בלחנים שלך ביניהן?
"בלחנים שלי לשירי אלזה לסקר-שילר (בתרגומו של נתן זך), שהייתה משוררת נחשבת מאוד בגרמניה בין מלחמות העולם וגורלה היה רע ומר בירושלים של שנות ה-,40 יש השפעה קברטית-קורט-ויילית. בלחנים לשירי זלדה, שהייתה משוררת חרדית, יש נופך של אמונה חזקה. בלחנים לשירי דליה רביקוביץ יש משהו ארץ-ישראלי שורשי. ואילו בשיר של יונה וולך שילבתי מחווה לבאך".
כאן המקום להעיר, שפרט ללסקר-שילר מדובר במשוררות די מולחנות.
"אכן, לא רק זאת, אלא שבין שירי המופע יש כאלה שכבר הולחנו על-ידי משוררים אחרים. לי זה לא הפריע. מה שהיה חשוב לי זה לבטא את עצמי במלואי, מבלי לחשוב על מה שהיה לפניי".
באט, 55, בן למשפחה חובבת מוזיקה, "לוחץ" אקורדיון מגיל חמש ומחובר לפסנתר מגיל שמונה. הוא התחיל להלחין בגיל 16, בהיותו עם הוריו בשליחות בלונדון. "תכתוב סונטינה", אמרה לי שם המורה לפסנתר", הוא משחזר. "כשטענתי שמעולם לא הלחנתי, היא אמרה לי 'תנסה' ומאותו יום אני לא מפסיק לנסות".
מאז מיטב המקהלות והתזמורת בארץ, כולל הפילהרמונית. ביצעו את יצירותיו הרבות של באט, שסיים בהצטיינות לימודי הלחנה באוניברסיטת בר-אילן. כשהוא נשאל אם למלחינים בארץ יש קשיים בהשגת ביצועים ליצירותיהם, משיב באט: "יחסית לארץ קטנה, יש כאן הרבה מלחינים ומעט תזמורות. אני מצפה שהמלחינים לא ישבו בבית בחיבוק ידיים בהמתנה לביצוע הגואל, אלא יהיו מעורים בנעשה וייצרו להם קשרים".