גבאי הייתה שחקנית בת 27, כשהוזמנה בשנת 1982 על ידי שפרירה זכאי, חלוצת הדיבוב בארץ, לאודישן לקראת ההעלאה בישראל של סדרת “הלב” היפנית. “כבר בטלפון היא אמרה לי שנשמעתי לה מתאימה והציעה שניפגש”, משחזרת גבאי. “כשנפגשנו, היא אמרה שהדיבוב של מרקו הוא שלי, אבל התריעה: ‘דעי שלא יראו אותך על המסך, רק ישמעו את קולך ושמך יופיע בקרדיט בסיום כל פרק'”.
לדבריה, לא הסתחררה מגילויי ההערצה כלפיה, שכללו שלל מתנות שקיבלה עם דמותו של מרקו כמו חולצות, ספלים, מחברות ועוד. “עד היום זה ממשיך להגיע”, היא חושפת.
ברם, למרות תהילת מרקו, וגם לאחר אינספור הצגות ילדים שבהן כיכבה, נשארו פניה אלמוניות לקהל. “זה דווקא נהדר שלא מזהים אותי”, אומרת גבאי. “אם אחרים מתים על פרסום, אני - לא. זה נותן לי את הפרטיות שלי, שכל כך חשובה לי כמי שלא רוצה שייכנסו לתוך החיים שלה. אבל הקול שלי מסגיר אותי לא פעם, שואלים אותי שאלות מצחיקות כמו אם עשיתי את פינוקיו. נו, באמת”.
דרכה אל עולם המשחק נסללה כשנלוותה לידיד שיצא להיבחן לסטודיו ניסן נתיב. “הייתי בת 16־17 כשבאתי לעזור לו באודישן - לעשות קטע וללכת”, היא משחזרת. “’תחכי בחוץ’, אמר לי ניסן נתיב אחרי הקטע. חיכיתי שעה במדרגות עד שהוא קרא לי ושאל מה איתי. אמרתי לו שאני לא בעניין; אין לי כסף לבוא כל פעם מלוד, ובטח אבא שלי לא ירשה לי. ‘ואם אשלם לך על הנסיעות ולא תצטרכי לשלם על הלימודים במכינה לסטודיו?’, הוא רצה לדעת. ‘אשאל אותו’, עניתי. ‘כי אבא שלי הוא עיראקי ולא כזה שמשחרר מהר”.
בסופו של דבר, הידיד הלך לעבוד בבנק, ואילו גבאי סיימה את לימודיה במכינה ובסטודיו, בעזרתו של נתיב, שבסופו של דבר אף צ’יפר אותה באופניים שהוא קנה לה. היא אסירת תודה לו עד היום.
לאחר כמה הצגות בתיאטרון למבוגרים, כולל “חיקיתי לך ארצי” של גדי יגיל (“מאוד נהניתי להופיע לצדו”), דמותו של מרקו שאבה אותה סופית לקהל הילדים. בין היתר, דיבבה את דני שובבני, עליסה ב”עליסה בארץ הפלאות”, בימבה, קופידו ועוד. עם הזמן עברה לביים ולהפיק דיבוב באולפני “נילס” של עוזי פוקס.
במקביל הקימה תיאטרון לילדים שבו היא מביימת ומשחקת, “אם כי עכשיו זה מאוד קשה בגלל גזירות הקורונה”. כיום היא חיה בגבעתיים עם בעלה, מייקל לני, איש ענף התיירות, יוצא דרום אפריקה, ולהם ארבעה ילדים, בהם השחקנית, המנחה והמדבבת דון לני־גבאי.
התרעות פיקוד העורף