"החיים הם מקריות אחת גדולה", האמין הצלם פטר מירום, מתעד תהליך ייבוש החולה וחתן פרס ישראל לצילום לשנת תש"ע, שהלך השבוע לעולמו בגיל 102. כך הגיע מירום, ממייסדי הקיבוץ הגלילי חולתה, באקראי לצילום. כשהיה אמור לצאת בשליחות המשק לחו"ל כדי לתור באירופה אחרי שיטות דיג - "לאחר שעד אז תפסנו רק אחוז אפסי מהדגה באגם" - שאל משכן מצלמה כדי לצלם רשתות-דיג ודומיהן.
לדברי מירום, שבכלל לא חלם על קריירה של צלם, כשחזר מאירופה אחד מחברי המשק קיבל במתנה מכונת-הגדלה ידנית ושאל אותו מה עושים איתה. "אברר", אמר לו מירום, שהיה אמון על שיטת הלימוד העצמי. בהגיעו לתל-אביב, איתר בחנות שם ספר-צילום זר, ששמו היה "איך לצלם תינוקות". "קניתי את הספר מפני שבסופו היו רצפטים לפיתוח. "מכיוון שלא ידעתי היכן ניתן להשיג את הכימיקלים, ניגשתי ל...בית-מרקחת, שם נורא צחקו לי ושלחו אותי לאן שצריך".
מירום, מצניע הלכת, נהיה בחולתה ענף משגשג של איש אחד. עשרות ספרי הצילום שהוציא נמכרו ברבבות עותקים ובראשם "שירת האגם הגווע", הוא החולה. על כתלי דירות ומשרדים ברחבי הארץ היו תלויים בשנות ה-60 צילומי השחור-לבן שלו.
פגשתיו אי אז ב-2002, לרגל תערוכה מצילומיו. כדי להגיע למעונו הספרטני בקיבוץ, היה עלי לעקוף את חדר האוכל ואת הרפת. בכניסה חנו אופניו, ה"פרייבט" הנצחי שלו ובארון מתכת היו מאוחסנים תשלילי צילומיו לא בצורה מיטבית. למרבה ההפתעה לא נראתה שום מצלמה בסביבה. "אפילו מצלמה אחת לא נשארה לי מציוד הצילום שלי".
בן 15 עלה עם אביו, מהנדס מכונות במקצועו, מהעיר אולם שבגרמניה לקרית-ביאליק. מירום למד שנתיים במגמת מסגרות בבית-ספר מקצועי - ולא יסף. הנער שהתייתם בגיל שש מאמו, התמרד נגד אמו החורגת וברח מהבית. "מאז אני אוטודידקט בכל", ציין מירום, שעד מהרה היה מראשוני קיבוץ חולתה, דייג ולימים גם צלם.
תחילה פיתח את סרטי הצילום שלו בחדר המקלחת הקטנטן בביתו. מכיוון שלא היה לו מקום לחדר-חושך, פיתח בחשכת הליל. מירום, שתמיד הסתדר מצוין עם קיבוצו, ארגן לעצמו "דיל" מצוין של צילום ילדי הקיבוץ תמורת עזרה ברכישת מצלמת "לייקה" מקצועית.
עם הצעצוע הזה היה יוצא לדיג בחולה ובעודו משייט באגם, כשידו האחת אוחזת בהגה הסירה, בשנייה תיעד במצלמה את הנוף הבראשיתי סביבו. על התמיהה כיצד הפליא לצלם את הציפורים במעופן מעל האגם, לא הייתה לו בעיה לנפץ את המיתוס המקצועי שהיה כרוך בכך. "אנשים חשבו שארבתי במשך שעות לציפורים שצילמתי ולא ידעו שאני הטיפוס ההפוך מזה", סיפר.
"למעשה, אין לי סבלנות לשום דבר, בוודאי לא להמתין בלי סוף לאיזו ציפור, שתעשה טובה ותתעופף מעלי", הבהיר. "הייתי דוהר בסירת המנוע במהירות מכסימלית וצלם ב'לייקה' במהירות של אלפית השנייה. את הקומפוזיציות המיוחדות השגתי הודות לכך שידעתי לקלוט את הגרפיקה שבטבע, כשעם החסידות ועם קני הסוף ניתן היה לעצב שלל צורות".
אגב, רוב צילומיו היו בשחור-לבן. "אף פעם לא התפעלתי מהצבע", הצהיר. "בשחור-לבן יכולת הביטוי הייתה חזקה יותר. חלק מהצילומים היו מאבדים מהעניין שלהם בצבע".
ספריו היו נושאיים וברובם חרגו מתחום מושבו. אחד הבולטים שבהם היה "אלבום התיאטרון", שבו הנציח את מיטב שחקני ישראל בשנים ההן בינם לבין עצמם בחדר האיפור בצירוף מלל אישי של רובם. אגב, על אף הצלחת תערוכותיו העדיף על פניהן ספרי-צילום, ש"בהם ניתן היה להתרכז יותר בצילומים".
ספריו היו עסק רווחי. "אולי בניגוד לאי אלה אמנים אחרים, החושבים שהם ראויים לתמיכה, מהרגע הראשון אני, אמן חסכוני מטבעי, לא חשבתי שמישהו צריך לשאת אותי", סיפר. מירום היה שלם עם פרישתו המוקדמת מעיסוקו בצילום לפני כ-50 שנה. "ראיתי שאני חוזר על עצמי", הסביר. "עוד פעם ציפורים על חוטי-תיל. עוד גזע-עץ. יום אחד החלטתי שמספיק ועברתי לציור. מכרתי את המצלמות ואת הציוד ולא התחברתי למהפכה הדיגיטלית בצילום".