רבים זוכרים אותה כ”נעמי כפית” בסדרת הפשע “הבורר”, ככרמלה בסדרת המסתורין “נעלמים” או כפזית מהסדרה הקומית “חברות”; אבל למרות הרזומה העשיר, לא היה פשוט לשחקנית לירית בלבן להחליט להעלות מופע סטנד־אפ משלה. “סטנד־אפ זה הדבר הכי מפחיד עלי אדמות”, היא אומרת כעת. “אין דבר יותר מפחיד מלעמוד לבד על הבמה ולהצחיק. לקח לי זמן עד שהרגשתי מספיק בשלה לזה. סטנד־אפ זה משהו אינסופי, כלומר אתה צריך להמציא את עצמך מחדש כל הזמן. זה מאוד קשה, אבל גם כיף. אתה צריך כל הזמן לחדש וללטש את החומרים, לבדוק אותם על הקהל ולשפשף אותם”.
המופע החדש, “יאללה בלבן”, שאותו כתבה ויצרה יחד עם אילן גנני, יושק מחר, 7 במרץ, בבית ציוני אמריקה בתל אביב בשעה 21:00. “זו הפעם הראשונה שאני עושה מופע כזה בחיים”, היא אומרת. “לא היה לי מופע כזה עד כה. זו הפעם הראשונה שאני לא עושה דמויות אלא פשוט באה בתור עצמי, וזה מוזר”.
למה זה מוזר?
“כי ברחוב אנשים מכירים אותי תמיד דרך דמויות, אבל זו לא אני, וזה מעורר פחד גדול כי המופע הזה חושפני. אני מדברת בו על החיים שלי ועל איך אני רואה דברים באופן מסוים. זה מאוד אישי. בסטנד־אפ אתה מחויב להצחיק, ואם הקהל לא צוחק - אתה רוצה למות באותו רגע. זה קשה ותובעני. בתיאטרון, גם אם התפקיד שלך מצחיק והקהל צוחק לאורך ההצגה, אין לך את המחויבות להצחיק".
"גם אם אני אומרת משהו מצחיק ולא צוחקים באותה הסצינה - זה מבאס אבל זה לא נורא כי יש סיפור שלם. האימה היא בלהצחיק את הקהל בסטנד־אפ, וזה לוקח המון זמן להשתחרר בתוך זה. יש סטנדאפיסטים מנוסים שלקח להם שנים להשתחרר. לואי סי־קיי אמר שרק אחרי 15 שנה שעשה סטנד־אפ, הוא הרגיש שהוא סטנדאפיסט כי זה דורש שנים של עבודה, של שחרור, של לחיות בתוך הרגע”.
מה גרם לך להעלות מופע סטנד־אפ ראשון דווקא בימים אלה?
“זו שאלה טובה, אבל אני לא בטוחה שממש יש לי תשובה ברורה לדבר הזה. לכל אחד יש את הרצון לחשוף את עצמו בצורה מסוימת. ידעתי שאני רוצה להגיד דברים מסוימים על החיים שלי, על החיים בכלל, להסתכל על דברים מנקודת המבט שלי והאמת שלי. אני אוהבת סטנד־אפ שיש בו אמירה מסוימת, ולא כזה שהוא רק לשם הצחוק. הבנתי את זה רק תוך כדי כתיבה, וזה לקח אותי לכיוונים שנועדו להגיד משהו על מערכות יחסים, דת, הורות, משפחה, טיפול פסיכולוגי וכו’. המופע כולל אמירה אישית שחשובה לי”.
לאיזו שכבת גיל את פונה?
“המופע פחות מתאים לבני נוער כי הנושאים האלה לא ידברו אליהם, אלא לבני 18 פלוס. אני מאמינה שרוב הקהל שיגיע יהיה בגילי 30 פלוס, כי בגילים האלה חווים את החוויות שדומות לשלי”.
“זאת אני”
בלבן, 50, נולדה בקריית טבעון ולמדה משחק בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. לאחר סיום לימודיה החלה לשחק בתיאטרון עכו. בשנת 2007 החלה לגלם את דמותה של ”נעמי כפית” בסדרת הפשע “הבורר”, אחת הסדרות המצליחות בטלוויזיה הישראלית. “עד היום קוראים לי ‘נעמי’ ברחוב, הרבה אחרי שהסדרה כבר לא באוויר”, היא מספרת.
זה מפריע לך?
“כשהתחלתי לעבוד על הסטנד־אפ, חברה טובה שלי ישבה לי על הווריד ואמרה שאני חייבת לעשות חיקוי של נעמי, אבל הייתה לי התנגדות לזה כי נעמי זו נעמי, ואני זו אני. אני רוצה קצת להשתחרר מזה, יש בזה איזה עול שמשייכים אותך למשהו מסוים. עשיתי כל כך הרבה דברים אחרי נעמי, ועדיין משייכים אותי אליה. מצד שני זו גאווה כי נעמי נהייתה אייקון, מותג, וזה חלומו של כל שחקן להיות חקוק בתודעה בזכות תפקיד מסוים. אני אוהבת את נעמי ומודה על התפקיד, וגם מדברת על זה בסטנד־אפ”.
בהמשך כיכבה בסדרה הקומית “חברות” שרצה במשך ארבע עונות, ובה גילמה את פזית חכם, אם לשלושה שחווה את קשיי האמהות. “התחברתי לדמות של פזית מההתחלה”, היא מספרת. “אמרתי לליטל שוורץ, שגם כיכבה בתפקיד ראשי וגם נמנית עם יוצרי הסדרה, שהיא כתבה את זה פשוט עליי, זאת אני. לא יודעת אם להגיד את זה לטובה או לרעה כי הדמות של פזית לא הכי שגרתית, אבל זה אחד הדברים הכי מהנים שעשיתי, וזו הצלחה מטורפת. אין יום שלא שואלים אותי לגבי עונה חדשה של זה. אנשים עפים על הסדרה, ולא ברור לי מדוע לא מצלמים עונה חדשה שלה, תמוה בעיניי”.
לאחר שכיכבה בהמשך בסדרות ילדים ונוער (“גאליס”, “שוסטר ושוסטר”), בימים אלה משחקת בלבן בסדרת הילדים והנוער “כראמל”, המבוססת על סדרת הספרים המצליחה של מאירה ברנע־גולדברג, ובה היא מגלמת את גברת מימי בלום הנרגנית. הסדרה, פרי יצירתם של שירילי דשא ורועי שגב, עלתה בינואר 2022 בכאן חינוכית. בימים אלה מצולמת עונתה השנייה. “זו סדרת ילדים מופלאה שתפסה ילדים והורים בטירוף”, אומרת בלבן. “הדמות שאני משחקת שם היא מתנה לכל שחקנית. זו דמות גדולה מהחיים, ואחד התפקידים שאני הכי שמחה שקיבלתי”.
את מרגישה שוני בין משחק בסדרות ילדים ונוער לבין משחק בסדרות למבוגרים?
“לא. אין הבדל מבחינת ההשקעה שלי ומבחינת המשחק. ילדים הם עולם מלא תוכן, ואני שמחה שאני יכולה לעשות את זה בעוד הילדים שלי הם ילדים, זה מחבר אותי אליהם בדרך מיוחדת”.
בקרוב תעלה ב־HOT סדרת דרמה חדשה בכיכובה, “העיר הטובה”, שבה תגלם תפקיד דרמטי רציני. “אני מגלמת בסדרה אישה שבנה מת. אין לי שם תפקיד גדול מאוד, אבל זה תפקיד קשה וטרגי, וזה חשוב כי אני משוועת לעוד תפקידים כאלה שהם לאו דווקא מצחיקים”, היא מציינת. “זו הייתה חוויה חזקה עבורי, ואני מתארת לעצמי שגם הסדרה הזו תהיה חזקה מאוד”.
את מרגישה שהעובדה שמותגת כשחקנית קומית פגעה בסיכוייך לקבל יותר תפקידים דרמטיים?
“אני שמחה על ההזדמנויות שניתנות לי לעשות דברים שהם לא קומיים, אבל אני גם שמחה לעשות דברים קומיים כי זה מאוד מחובר אליי. תמיד אשמח לגוון”.
שיעור בלעזוב
לצד מופע הסטנד־אפ והתפקידים על המסך הקטן, משחקת בלבן בימים אלה בשתי הצגות של תיאטרון בית ליסין: “ארבע אמהות” מאת דניאל לפין, בבימויו של אילן רונן; ו”תפוחים מן המדבר” מאת סביון ליברכט, בבימויו של אמיר וולף. “אלו שתי הצגות שאני מאוד נהנית בהן”, היא מתארת. “ב’ארבע אמהות’ אני משחקת לסבית גברית, אחת מבין ארבע לסביות שמגדלות בחור שרוצה להתחתן עם מתנחלת".
"הקהל נשפך מצחוק. זו הצגה עם אמירה מאוד חשובה על החברה, על קבלת האחר ועל משפחות חד־מיניות. ב’תפוחים מן המדבר’ אני משחקת בפעם הראשונה בחיי לצד תיקי דיין, וזו חוויה עצומה עבורי. אני מטורפת עליה, לומדת ממנה המון וגם נהנית לחלוק איתה את הבמה. אנחנו משחקות אחיות. זו הצגה חדשה, והקהל מקבל אותה מדהים”.
איך היה עבורך לחזור לבמה אחרי היעדרות ארוכה בעקבות הקורונה?
“נהדר. לא האמנתי שזה קורה. זה לא ייאמן שקהל בא, ושיש הצגות. אתה לומד להעריך את זה יותר. הקורונה הפכה את הדברים ללא מובנים מאליהם, וזה נחמד. גם היה לי טוב בבית עם הילדים בתקופת הסגרים. למישהי כמוני, שכל הזמן בעבודה, הקורונה הייתה שיעור בלעזוב הכל לרגע ולעשות פאוזה. אבל עם פתיחת התיאטרון חזרתי למרוץ החיים כי אני וורקהולית ומחכה לאתגר הבא”.
אי אפשר שלא לשאול את בלבן על הקולגה מ"הבורר", השחקן משה איבגי, שהורשע במעשים מגונים ובהטרדה מינית ומרצה בימים אלה עונש מאסר. לפני “הבורר”, היא שיחקה לצדו בסדרה הקומית “משפחת קמיצ’לי”. “בזמן אמת לא ראיתי שום דבר ולא חצי דבר מהדברים שיוחסו לו”, היא אומרת. “כשזה יצא לאוויר ופורסם - הייתי בשוק. יותר מאוחר התחלתי כבר לשמוע עדויות, גם של שחקניות שאני מכירה פה ושם, ואז הבנתי שאולי באמת כנראה יש דברים בגו, אבל בזמן אמת לא היה לי מושג, בטח שלא ראיתי דבר כזה”.
איך את מרגישה בנידון?
“כואב לי על איבגי כי אני חושבת שהוא שחקן מוכשר. מאוד אהבתי אותו ואהבתי לשחק לצדו והייתי מתייעצת איתו הרבה, אבל לא מעבר לזה. כואב לי עליו וזה חבל, אבל מצד שני חבל לי שהוא לא הודה בזה והמשיך משם. אם הוא היה מודה בהתחלה בהאשמות שיוחסו לו, זה היה יותר קל לו. זה מה שאני יכולה להגיד על זה”.
את, כשחקנית, חווית הטרדות מיניות בתעשייה?
“בדיוק על זה אני מדברת בסטנד־אפ, אבל אני לא רוצה להרוס את זה בכתבה. לא רוצה לעשות ספוילר, אז נשאיר את זה להופעה”.