בכל פעם שאני מגיעה להצגת תיאטרון אני מצפה לצאת למסע ארוך ומטלטל שייקח אותי אל מחוזות אחרים. מהסוג שיאפשר לי לשוט בדמיונות ולנסות לחבר את פיסות המידע עם חיי האישיים. הפעם, הלכתי לצפות דווקא בהצגה שחובבי המחזות כבר ככל הנראה מכירים, והצלחתי לספוג ממנה חוויה אחרת שהרבה מאוד זמן לא הרגשתי.
אני מדברת על המחזה "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר, שהועלה בפרמיירה חגיגית בתיאטרון הקאמרי ביום ראשון האחרון. הבמאי יאיר שרמן, שהחליט להרים דווקא את המחזה הזה בעקבות מונולוג עבר שלו כסטודנט למשחק אצל יורם לוינשטיין, נתן לו הפעם זווית אחרת ובוגרת יותר על תהליך הזקנה המכוער, על הניסיון להגשים את עצמך בעולם ועל הדינמיקה המאתגרת בין הורים וילדים דווקא בשלבים המאוחרים יותר של החיים.
המחזה "מותו של סוכן" מספר על וילי לומן (רמי ברוך), סוכן מכירות ותיק בגיל העמידה שמפוטר מעבודתו. שני בניו, ביף (נדב נייטס) והפי (דור הררי) שהאמין שנכון להם עתיד מזהיר ושהיו מאז ומתמיד מקור גאוותו, מתגלים ככישלון. אשתו האוהבת (ליאורה ריבלין) מנסה לחלץ אותו מהייאוש, אך הוא רק הולך ומאבד אחיזה במציאות, עד לסוף הכואב.
בהצגה שהועלתה בתיאטרון הקאמרי כבר במבט ראשון חשתי את תחושת אי הסדר והבלבול, שעליה אמונה אחראי התפאורה, ערן עצמון. כשהחלה ההתרחשות על הבמה מצאתי את עצמי נשאבתי די במהירות אל תוך העצבות שאפפה את הדמויות. הדיאלוגים אמנם היו קצת ארוכים, ולפעמים דעתי הוסחה אל חלקים אחרים על במה, כמה אנשים מהקהל ומסך הכתוביות שבצד, אך בכל פעם כזו הגיע משפט עוצמתי שהשיב אותי ישר אל אותה הנקודה.
הבימוי של יאיר שרמן אפשר לי, באמצעות מעברים המשלבים באיטיות את הדמיון במציאות, כניסה לעולמו הפנימי של אדם שכבר שכח מי הוא היום, אך לא מי היה בעבר. כל התסכול והבלאגן שמתרחש בראשו של וילי מומחש על הבמה באמצעות קולות צחוק או בכי, דמויות מתקופות שונות בחייו שמתחלפות לו אל מול העיניים והתפרצויות הזעם הקשות שהוא חווה.
קאסט השחקנים שלוהק להצגה במקרה הזה הרגיש לי לא פחות ממדויק. רמי ברוך הצליח להכניס בדמותו של וילי פן נוסף ועמוק של אדם שמביע את הסערות שמתחוללות בתוכו באמצעות משחק אמין שגורם ללבבות הקהל לצאת מהמקום ולהתיישב לו על כף היד. נדב נייטס הצליח לגרום לי להאמין שהוא באמת כישלון, וזו ללא ספק הצלחה אמיתית, דור הררי נתן את קונטרת רודף השמלות השובב שהתיישבה בול למידותיו וליאורה ריבלין שברה לי את הלב כשהייתה האמא הטובה והלא מוערכת מספיק שיש ככל הנראה לרובנו שם בבית.
זו הצגה מהסוג "הכבד", אך במובן הטוב של המילה. מלבד היותה באורך של שלוש שעות (שזה קצת קשה בפני עצמו) והסצנות שמעט נמרחו, ההצגה הייתה עבורי אמוציונלית מאוד. היא אפשרה לי נקודת מבט על חיי שלי, על חיי הוריי והסובבים אותי, ונתנה לי פרספקטיבה מעניינת על מה היא הצלחה.
משפט אחד מתוך התרגום של דורי פרנס, נכנס לי ללב: "כל החיים אנחנו עובדים בשביל משכנתא, בסוף הבית שלך, אבל כבר אין מי שיגור בו". הוא נאמר בסצנת הפתיחה, ושוב בסצנת הסיום בהלוויה של וילי, ומספק סגירת מעגל מרגשת שנותנת משמעות לסיפור ואפילו, קצת לחיים. כמעין פרופורציה למרדף האין סופי, להצלחה אינדיבידואלית ולמקום הגדול והמהותי של משפחה בחיי כל אחד ואחת מאיתנו.