יצירה בצל הטיפולים: תערוכה חדשה מציגה את עבודותיהם של חולי סרטן

אחת היצירות בתערוכה "שירה, דימוי וצליל", שתיפתח הערב ב"גלריה על האגם" ברעננה, היא מיצג של ראש אישה בתוך כלוב, ומלשונה יוצאים חוטים אדומים כמו אש. מאחוריו עומדת יפעת בן שושן, 43, מפתח תקווה, גננת ומדריכת גננות ובעלת תואר שני בניהול מערכות חינוך, שמחלימה מסרטן בלשון, בחך ובבלוטות הלימפה.

"בניתי את המיצג בתקופה הכי קשה של הקרנות וכימותרפיה, כשהפה שלי בער", היא מספרת. "הקרנות בפה זה גיהינום. העבודה שלי נקראת 'כיפה אדומה', כי החיים עשו עליי כיפה אדומה, עשו עליי אמבוש. בכיתי המון בזמן הכנת העבודה. כשהייתי צריכה לחבר את החוטים ללשון, זה היה מאוד קשה. זה החזיר את הכאב ללשון, את השריפה לפה, אבל היום אני יכולה להגיד בביטחון שאני במקום טוב. לכן גם היה נכון עבורי לעשות את התהליך הזה, לעבד אותו ולהגיד שזה מאחוריי".

בן שושן עברה כריתה ושחזור של הלשון. "בכלל לא ידעתי שקיים סרטן כזה", היא אומרת. "נשים יודעות שיש סרטן שד, סרטן רחם, אבל מה זה סרטן לשון? זה היה הלם, שוק, כעסתי מאוד. גם הכוח והעוצמה שהיו לי בתור גננת - נפגעו. אני עדיין לא יכולה לחזור לעבוד. המערכת החיסונית עדיין מוחלשת, אני לומדת לדבר מחדש, יכולה לאכול רק אוכל נוזלי, אבל אני חיה ואני בריאה ומסתכלת קדימה. הכוח הוא להתרומם מהנפילה".

התערוכה (עד 21 בינואר), שיזמה עמותת "עזר מציון", מציגה את עבודותיהם של 23 נשים ושני גברים שהשתתפו בסדנת אמנות חזותית לחולי סרטן של העמותה שנערכה ב"בית אורנית" וביטאו ביצירותיהם את הנחמה והמזור שמצאו בתוך הכאב, הטיפולים הקשים והפחד הגדול. כל אחד מהמשתתפים בחר שיר שאל מילותיו התחבר באופן מיוחד ועל בסיסו נוצרה היצירה. בן שושן יצרה את יצירתה בהשראת השיר "אש" של רמי קלינשטיין. "המנחה המדהימה והמקצועית, לידיה רוזנסקי, עזרה לנו לעבד את הדברים, להתרומם ולהתחזק", אומרת בן שושן.

מקום של שייכות

בתערוכה תוצג גם יצירתה של הילה בן שמחון, 40, מראש העין, שאובחנה לפני כשש שנים וחצי עם סרטן שד. "עברתי כריתת שד, כימותרפיה והקרנות, קיבלתי לאחר מכן טיפול מניעתי, ובחלוף שנה וקצת המחלה חזרה באופן כרוני", היא מספרת. "מאז אני עם טיפול. לשמחתי הטיפול מחזיק, ואני מקווה שיחזיק לעוד הרבה שנים. לא חזרתי לעבוד. את הזמן הפנוי שיש לי אני מבלה ב'בית אורנית', מקום שעוזר לי לעמוד על הרגליים ולעבור את התקופות הקשות".

עבודתה של בן שמחון, פסל חמר בדמות אמה, נוצרה בהשראת השיר "היי שקטה" של רחל שפירא. "אמא שלי עברה חיים לא קלים", היא אומרת. "תמיד היו לה מורדות, תמיד היו משקעים, אבל היא גם תמיד הייתה אישה חזקה ואיתנה והצליחה לגדל את הילדים שלה, לדאוג שיהיו טובים ומחונכים. למרות כל מה שעברה בחיים היא הצליחה להישאר חזקה ואיתנה. קיבלתי את החינוך שלה, את החוזק שלה. היא גם תמיד הייתה איתי, חיזקה אותי, ואנחנו עד עכשיו ביחד. מבחינתי אמנות היא תהליך משקם, זה לגעת בכאב, לגעת ברגש. אני בן אדם מאוד מופנם, ובאמנות אני בעצם מבטאת את עצמי. אני שמחה על התוצאות גם מבחינת העבודה וגם מבחינת התהליך שאני עוברת".

"בגיל 35 גיליתי שיש לי סרטן בראש, ואחרי כן קיבלתי סרטן לימפומה", מספרת נופר איינבינדר רהב, 44, מורה לספרות מפתח תקווה, שגם יצירתה מוצגת בתערוכה. "ברגע שידעתי שיש לי סרטן קיבלתי עוגן משמעותי מאוד מעמותת 'עזר מציון' בכל המובנים. הסרטן תפס אותי כשהילדים עוד היו קטנים, כשהיו לי תוכניות. היום אני נמצאת אחרי ארבעה ניתוחים ושני סבבים של כימותרפיה והקרנות. ריפוי באמנות היה אחד הכלים שקיבלתי מ'עזר מציון'. זה גלגל הצלה מדהים".

במה זה סייע לך?
"גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי. לא ידעתי שאני יודעת לצייר או לעשות עבודות חמר. זה משהו שחיזק אותי, חיזק את הכישורים שלי שלא ידעתי שקיימים. כמו כן, גם יכולתי לבטא את עצמי, את הפחדים, את החששות. זה גם להיות חלק מקבוצה שבה המשתתפים מבינים אותך, יש גם שיח תוך כדי שעובדים. אנו משתפים בבעיות, מדברים על נושאים המשותפים למי שחלה בסרטן. פתאום את מרגישה מאוד שייכת, לא צריכה להחביא שום דבר".

איינבינדר רהב יצרה לתערוכה את העבודה Welcome - אוסף של מפתחות שמהם יצרה את שמה, בהשראת השיר "הוטל קליפורניה" של להקת האיגלס. "בחרתי בשיר בגלל הרעיון שלו: בן אדם שהרגיש חולשה, בחר להיכנס למלון, וברגע שרצה לצאת אמרו לו - כמו שמצוין בשורה האחרונה של השיר - שאתה יכול לצאת אבל אף פעם לא יכול לעזוב", היא מתארת. "גם אני אף פעם לא יכולה לעזוב את מועדון הסרטן. בתור מורה לספרות, הסימבוליות של זה והמטאפורות שיש בשיר, מאוד מדברות אליי".

"אדם שחולה בסרטן סובל מדיכאון ומחרדה, חש תחושות של אכזבה, תסכול ופחד ומאבד את שגרת חייו", אומרת לידיה רוזנסקי, יוזמת ומנחת הפרויקט ואוצרת התערוכה. "הסדנה מאפשרת לחולה למצוא מקום של שייכות והזדהות, מקום שבו הוא יכול ליצור שינוי, שדרכו הוא משחזר את כבודו. דרך תהליך היצירה אנחנו מנסים להחזיר לכל אחד מהמשתתפים את הכוח והיכולת לעשות, ליצור ולבצע בהווה, וכן לתכנן לעתיד".