'מקושקשת', יצירתה של רותם נחמני, הינה פרפורמנס-ארט אישי המציג את מסעה של אישה שאינה יכולה להרות באופן טבעי וכמהה לילד. המסע מביא אותה אל מקומות חשוכים שבין ערגה לכישלון. מציאות הנרקמת בשירותים שהפכו למקדש קטן ופרטי בו יש התבוננות, צעקה ושאלות על חיים, מוות ואהבה.
היצירה נפתחת כאשר נחמני שכובה על רצפת התיאטרון לבושה בלבנים צבע גוף, ראשה עטוף בשמלה ומצטיירת תמונה של עובר מגיח אל העולם, מתוך שליית אימו. סצנת הפתיחה מציירת תמונה של לידה, תרתי משמע. לידת היצירה שיוצאת לאור ונותנת בה לזעקה אותן נשים המתקשות להרות, ואיך לא, הגשמת הפנטזיה אליה משתוקקת הגיבורה, לידת התינוק.
לאורך ההצגה כולה מבטאת נחמני את הרצון המיוחל, או שמא נאמר מגויס, "להיות אמא". באמצע התהליך, אחרי שניסתה הכל והקשיבה לכל ההוראות, נחמני עוברת הפלה, כואבת ומייסרת. נחמני לא מאבדת תקווה, אך עם מודעות מלאה. היא אומרת "יהיה לי ילד משלי, אבל אם לא יהיה לי ילד משלי, אבל יהיה לי, חייב להיות, אבל אם לא יהיה, אז אנחנו ניסע מפה ניסע למקום הכי רחוק שאפשר שאין בו ילדים בכלל, רק זוגות".
בעוד שנחמני מנסה להיאחז בחלום נוסף אשר מנסה לצבוע את המצב בצבעים חמים ושמחים תוך שהיא מבקשת להשלים עם המצב, היא זועקת, זעקה שקטה: "ואז אחרי שנמות, לא יהיה מי שימשיך אותנו". בנקודה זו, נחמני מעמידה במרכז את הנרטיב התרבותי שמבקש לקיים את מצוות עשיית ילדים המגיע מהחשבה על החותם שישאר לאחר שנלך. כאמור כל ייעודה מתנקז לרגע שבו היא לא תיהיה בעולם, אבל מזל שיהיה מי שימשיך אותה.
במהלך ההצגה נחמני מציגה את הקשיים בתהליך תוך הזרקת ההורמונים ומנטרות שהיא אומרת לעצמה: ״אני חזקה שום דבר העולם הזה לא ישבור אותי, אני לוחמת, אני שורדת אני חיה רעה, אני האישה הכי חזקה שראיתם אי פעם בחיים שלכם״. אבל היא כן נשברת, כל יום ביומו היא נשברת. התיק הכבד שנושאת נחמני מרסק אותה עד כדי שיגעון שיוצא ממנה והקהל כל רצונו הוא לחבק אותה ולומר, הכל בסדר, להיות אמא זה לא הכל, פשוט תהיי את.
שמה של היצירה במבט ראשון שנוי במחלוקת אך בצפייה ראשונית, האסימון מיד נופל. נחמני משתמשת באמצעים מנימליסטים של תפאורה ומספר מועט של רקוויזיטים, שנותנים ביטוי לכל העומקים של סיפור ההרות. לפיכך, נחמני משחקת עם ביצים טריות המעלות את הקונטקסט המגדרי של הזכר. כאשר הביצים מדומות לבובות משחק, נחמני במשחק שמוביל בסופו של דבר לזריקת הביצה לעבר הרצפה עד שהיא מתפוצצת. לא צריך ניתוח עמוק כדי להבין שהגיבורה מאסה בטיפולים, בהזרקות ותחושת חוסר ההצלחה שלה כאישה והיא מרגישה כשם הביצה "מקושקשת".
בהקשר זה מספרת נחמני: "לפני כל הצגה, בכל פעם מחדש, אני נכנסת למתח כזה כמעט בלתי נסבל שגורם לי לשאול את עצמי "למה אני עושה את זה לעצמי?". זו מחויבות עצומה. אבל אז מגיע קהל, המתח הופך לפרפרים שמזכירים לי שלגעת באנשים זו זכות ענקית". אם כן, הנשים שנמצאות בהליך קשה, ארוך ומייגע על מנת לתת חיים, שוכחות את עצמן בדרך אבל הן לוחמות וזוכרות את המטרה אבל אני שואלת, אולי צריך לשנות את המטרה?
בימוי: מאיה ביתן ומעין דובקובסקי
מוזיקה: יוני טל
עיצוב תאורה: פז פשרהופר
ליווי אמנותי: עידית הרמן
עיצוב תפאורה: שוקו