הוא נזכר בשיחה עם נהג מונית שהטיח בו לאחרונה "לכו לעבוד, אמנות זה לא עבודה". "שאלתי אותו: 'מה אתה עושה כשאתה נוסע כל היום?'", דטנר מספר. "הוא ענה שהוא מקשיב לרדיו. אמרתי לו 'ומה יש ברדיו? שירים. ושירים זה אמנות. תחשוב רגע שאני מוציא את המילה אמנות מחייך. אתה בא הביתה ואין טלוויזיה, אין רדיו, אין ספר. בשביל מה אתה חי?'. הוא עצר ואמר לי 'וואלה'. כי בסוף, לא משנה אם זו אמנות גבוהה או לא - בלי התרבות, הגוף אולי עובד, אבל אין מי שיחזיק את הנשמה. אני לא מבין למה כשמגיעה שעת המבחן, ובמדינה צריכים לתמוך באנשים שעוסקים בתרבות, זה אף פעם לא קורה".
הטון של דטנר מחריף כשהוא מדבר על ענייני כלכלה וכספים. "אני אפילו לא נכנס לוויכוח על כמה החרדים מקבלים, בטח אחרי השוד שהיה כאן באותו לילה", הוא אומר. "הבעיה היא שאנשים שואלים 'למה לזרוק כסף לתרבות?'. הם לא מבינים שזו תעשייה. על כל שקל שהמדינה נותנת לתרבות, היא מקבלת חמישה שקלים בחזרה. זה הוכח. זו תעשייה שמזינה את עצמה, ומכניסה למדינה הון עתק. אף אחד לא עושה לנו טובה או נותן לנו נדבות".
מבחינתו, האמן על הבמה הוא רק נקודת הקצה במערך כלכלי שלם: "סביב כל אמן יש עולם ומלואו: הסעות, סאונד, אולמות, תלבושות. אלו אלפי אנשים שחיים ממשכורת למשכורת. כשאני לא עובד עכשיו, יש מאחוריי שורה ארוכה של אנשים שחיים על אפס עגול. אז אם אתה שואל אותי מה שלומי - זה שלומי בתקופה הזאת. אני רואה את התעשייה המופלאה הזאת נחנקת, וזה פשוט מכעיס".
דטנר נולד וגדל ברמת גן, בן ליוסף, נגר שעלה מפולין, וציפורה, עקרת בית ששרדה את אושוויץ. "הייתי דור שני לשואה, שזה סוג של תיק", הוא מגדיר.
הבית התנהל במעין סטטוס-קוו ייחודי שבו האב משוכנע אחרי השואה שאין אלוהים, ואילו האם מאמינה כי שרדה בזכות העובדה שיש אלוהים. "אמא שלי החליטה שאגדל דתי", הוא מספר. "בשבת היא ואני היינו יושבים על המרפסת ומנופפים לשלום לאבא שלי ולאחותי שהיו נוסעים באופנוע לים. היה בזה חן מסוים".
כך מצא עצמו דטנר חובש כיפה סרוגה, חבר בתנועת בני עקיבא ולומד בבית הספר הממלכתי-דתי יבנה, כשבידו האחת סידור ובשנייה כינור שקיבל כבר בכיתה א'. "זה היה חינוך פולני-הונגרי אצילי. רצו שאהיה כמו הכנר היהודי הנודע יאשה חפץ, אבל בסוף הלך היאשה ונשאר החפץ", הוא צוחק.
מיד לאחר השחרור, כשעבד בדיבוב בטלוויזיה החינוכית, דטנר הומלץ לתיאטרון באר שבע שחיפש שחקן-זמר צעיר. "הבמאי אהב אותי ושאל אם אני מוכן לבוא לבאר שבע לעשות קברט. אמרתי, אני אבוא, זו עבודה", הוא מספר.
לימים דטנר סגר מעגל כשנעשה בעצמו מנכ"ל והמנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע (2004-2009). "עד היום אני אוהב מאוד לגלות שחקנים חדשים וצעירים", הוא אומר, "והדבר הראשון שאני אומר להם זה שהם צריכים ליזום. לא לשבת בבית ולחכות שייפלו עליהם תפקידים. אנשים רוצים לראות אותם בעבודה, זה כרטיס הביקור שלהם. הבמה היא כרטיס הביקור של כל שחקן, ולכן שחקן מתחיל צריך לעלות על כל במה שהוא יכול. את הכישרון אי אפשר לפספס. אסור להתייאש".
מאז ימיו הראשונים בתיאטרון באר שבע גילם דטנר עשרות תפקידים בכל תיאטרון בארץ, מה שביסס את מעמדו כאחד משחקני התיאטרון המובילים. נראה שהתפקיד התיאטרלי המזוהה איתו ביותר הוא דמותו של טוביה החולב ב"כנר על הגג". "בדרך כלל, כשאתה מקבל תפקיד, יש לו פורטה מסוים ששם אתה מוציא את היכולת שלך", הוא אומר. "תפקיד כמו טוביה החולב מוציא ממך הכל - זה סיפור כל כך טוב שמאפשר לך להביא לידי ביטוי את הפן הקומי, הטרגי, השירתי, התנועתי והכריזמטי. מבחינתי, 'כנר על הגג' הוא שליחות".
בדרך אל התפקיד נאלץ דטנר להתמודד עם מועמדים רציניים נוספים: "הבנתי שהרכבת הזאת יוצאת פעם בעשור, ואמרתי לעצמי שאם לא אעלה עליה עכשיו זה לא יקרה לעולם. הייתי אז באזור גיל 50, ופשוט ניג'סתי לנועם סמל ולעמרי ניצן. אמרתי להם: 'אני בנוי לתפקיד הזה מהיום שנולדתי. גדלתי בחינוך דתי, אני יודע מה זה לדבר עם אלוהים, הייתי חזן בבית הספר ואני בעצמי כנר - מה אתם צריכים יותר מזה?'. אפילו מבחינה מוזיקלית, התפקיד כתוב לבריטון, שזה בדיוק הקול שלי. אמרתי להם שאני אשמין ואגדל זקן ואעשה כל מה שצריך. היו לי קרבות גדולים שם, ובסוף זה שכנע את מי שצריך".
"באותה תקופה פרנסה לא עניינה אותי, עניינה אותי רק האמנות. היה לי חשוב לא להתפשר על ההוויה השחקנית שלי, כי כשזה לא קורה - אתה לא יכול להכריח וגם לא נהנה. ציפי אמרה שהיא מקבלת את זה, אבל שלחה אותי למלון של הבמאי בתל אביב: 'שבו בלובי ותדברו עד שיצא עשן, שחור או לבן. אם יצא שחור, נגיד שלום ואני אחליף אותך, אבל דברו'. ישבתי איתו ופירקנו אחד את השני לחתיכות, צעקנו והתווכחנו, ובסוף הגענו לאיזה מודוס ויצא אחד התפקידים הכי מדהימים שלי בקריירה".
לדבריו, "המעבר לבימוי הגיע מהמקום הזה, של הראש הגדול, אבל כדי לא להתפרע ישר על הבמות הגדולות, התחלתי לביים בבתי ספר. עשיתי בסמינר הקיבוצים את 'צ'ריטי המתוקה' ובבית צבי את 'ברנשים וחתיכות'. שם, בבית הספר, כבר הבנתי שיש לי את היכולות. אם תסתכל על הביקורות המופלאות שהיו אז על 'צ'ריטי', תראה שעשיתי מחזמר ענק בתוך חדר, כמעט בלי תפאורה. משם זה נפתח לשני כיוונים במקביל: מרים עציוני נתנה לי לביים בתיאטרון המסחרי את 'אלאדין' לחנוכה, ורזי אמיתי נתן לי צ'אנס בתיאטרון הרפרטוארי בבאר שבע, לביים מחזה שצופית גרנט שיחקה בו בתפקיד הראשי. באותם רגעים כבר ידעתי שאני שם".
"גרי בילו אמר לי: 'לא מעניין אותי הטלוויזיה שלך, תעשה את זה בזמנך הפנוי'. הבעיה הייתה שכמעט לא היה לי זמן פנוי. היום, אם אתה לא בטלוויזיה, קשה להיכנס לתיאטרון, אבל אז הדברים היו הפוכים. מה שעזר לי ב'חתול שמיל' הוא המסיכה. בגלל שהייתי במסיכה, ולא ידעו מי אני, זה החזיק שלוש שנים עד שגילו אותי. כשעליתי על הבמה בתיאטרון לא ידעו שרגע לפני כן ירדתי מהמסך, וזה עשה לי את העבודה. לקראת העונה האחרונה המציאו דמויות של חתולים נוספים, כמו מתי סרי ויעל עמית, פשוט כי לא יכולתי לבוא יותר לצילומים בגלל המחויבות לבאר שבע. זה נשמע אבסורד היום, אבל אז זה היה המעשה הנכון לעשות".
השילוב בין תוכניות ילדים בכיכובו, כ"רחוב סומסום" ו"תופסים ראש", ובין המחזות הדרמטיים בתיאטרון באר שבע, דרש ממנו מסירות בלתי אפשרית כמעט: "הייתי בסיטואציה פסיכית - יום ראשון בבוקר אני עולה על קו 369 לבאר שבע לחזרות. ב-14:00 בצהריים אני כבר רץ חזרה לאוטובוס לתל אביב, לחזרות לטלוויזיה ב-17:00. ואז ב-18:00 בערב אני שוב על אוטובוס לבאר שבע כדי להספיק להצגה ב-20:30. זה היה יום בחיי. כשאתה בגיל המתאים אתה פשוט חי את זה, כל מה שמעניין אותך זה לעשות ואתה לא שם לב למחיר".
ב-2003 הוא כבש את המיינסטרים כאמנון דביר בטלנובלה "אהבה מעבר לפינה", ובהמשך הפגין נוכחות קולנועית בסרטים כ"מסוכנת", "הורה 79" ו"הערת שוליים". בעשור האחרון הוא המשיך לאתגר את עצמו בתפקידים מורכבים - מהרב אהרון שפירא ב"מתיר עגונות", דרך מפקד המחוז ב"שוטרים" ועד לתפקיד החזן הצבאי ב"שישו ושמחו". לצד אלה דיבב בעולם הילדים דמויות מפתח כהאדס ב"הרקולס", סאליבן ב"מפלצות בע"מ" ומר סופר-על ב"משפחת סופר-על".
"בסוף שנות ה-80 החלטתי שלא משנה כמה עסוק אהיה בטלוויזיה ובקולנוע, בכל פעם אני לוקח לפחות הפקה אחת בתיאטרון הרפרטוארי, כי זה הבסיס, אלו השורשים שלי", הוא מציין.
"הכל נולד בבית מלון באילת", מספר דטנר. "קושניר ואני חלקנו חדר כי ירדנו מטעם תיאטרון באר שבע לעשות שמח בעיר, וראינו ששנינו מאוד אוהבים דברים מסוימים, כולל 'האחים בלוז'. החלטנו שאנחנו רוצים להרכיב מופע שמשלב סטנד-אפ ורוקנרול, והקדם-אירוויזיון היה אמור להיות רק הקידום למופע הזה, שעדיין לא נכתב בכלל. לא העלינו על דעתנו שננצח, ופתאום מצאנו את עצמנו בבריסל. 'קרה אסון וזכינו', אני תמיד אומר, כי זה היה בניגוד לכל החוקים. אפילו בבריסל לא התנהגנו יפה. בקבלת הפנים אצל מלך בלגיה החלטנו פשוט לחתוך באמצע ולצאת לסיבוב לילי בעיר. היינו קוריוז. לא התכוונו להיות ככה, כל העניין של הבטלנים היה שיבוש.
"עבור אבא שלי, העובדה שהייתי באירוויזיון הייתה ה'פיק' של הקריירה שלי. הגשמתי לו חלום ברגע שהוא ראה אותי על הבמה. אבל בסוף, עם כל הכבוד לבטלנים ולטלוויזיה, היה לי ברור מה אני ומי אני - קודם כל איש תיאטרון. קושניר ואני שני אנשים כל כך שונים. אין בינינו קשר יומיומי היום, אבל אנחנו תמיד שמחים להיפגש. אני תמיד אומר שאם נתאחד, נבצע שיר חדש ולא את 'שיר הבטלנים'".
אבן דרך נוספת בקריירה של דטנר היא תוכנית הרדיו המשותפת שלו עם אודיה קורן "בטלים בשישי", המשודרת בגלי צה"ל מדי יום שישי ב-13:00 ומציינת 12 שנים באוויר. "לשמחתי, התוכנית הזו מאוד פופולרית ועם האזנה נרחבת", הוא מתגאה. "הזוגיות הרדיופונית עם אודיה החלה כששידרנו יחד, מ-2007, את התוכנית 'ציפורי לילה עושות עניין' בגלי צה"ל, כך שאנחנו כמעט 20 שנה בתוך הדבר הזה. פעם שאלנו את עצמנו מה סוד הקסם, והבנו שאם נבין מה עובד בינינו - אנחנו נתרסק. אני לא יודע מה עובד ביני ובין אודיה, ואנשים לא מאמינים שכל התוכנית היא אלתור. אנחנו לא באים מוכנים, אלא פותחים מיקרופון, אני שומע את אודיה אומרת בפעם הראשונה את מה שהיא אומרת ומגיב, והיא אותו דבר.
התרעות פיקוד העורף