בסופו של דבר פסק בית המשפט לטובתה של דקל וקבע כי היא תייצג את ישראל באירוויזיון. דקל המריאה למאלמו שבשוודיה וקטפה את המקום השישי המכובד. במהלך 34 השנים מאז אותו אירוע, דקל ועצמון לא קיימו קשר ביניהן. "לא כל כך דיברנו", מודה דקל. "זה לא היה ברמה של צ’ילבות כמו שהתקשורת הציגה את זה, אבל לא נפגשנו. לא היינו באותו מיליה ולא חיפשנו זו את זו".
לא אוהבת סיכומים
"בהתחלה הייתה בי התנגדות למופע הזה כי אני לא אוהבת סיכומים", אומרת כלת השמחה. "אבל ברגע שהבנתי שזה לא סיכום, אלא באמת לעצור רגע, להסתכל על ההישגים וליהנות מהם - שמחתי שאנחנו עושים את זה".
דקל, שבעוד שבוע וחצי תציין את יום הולדתה ה-60, נולדה וגדלה באשדוד, ולדבריה מגיל מוקדם מאוד נמשכה למשחק ולשירה. "יש הקלטות שלי מגיל שנתיים שרה את ‘זוהי יפו’ בלי לטעות בלחן ובדיוק כמעט מושלם במילים", היא מספרת. "מאז לא הפסקתי. הופעתי בכל הצגה בגן ובבית הספר, ותמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
שירים במבחן הזמן
"הכניסה שלי לעולם הילדים לא הייתה לגמרי מכוונת", היא אומרת. "בהתחלה אפילו חששתי שזה ימתג אותי במקום שיהיה קשה לצאת ממנו, אבל הקסם של ‘פלאי קלעים’ ושל ‘דפנה ודודידו’ פשוט סחף אותי. עם השנים הבנתי שקשה לעשות את ההפרדה: שמי שרואה אותי בבוקר בהצגת ילדים פחות מתאים לו לראות אותי בערב בתפקיד דרמטי. בסביבות 2007 הרגשתי שמיציתי, שדברים מתחילים לחזור על עצמם ושבתחום הילדים התחילו להתמקד יותר בעטיפה ופחות בתוכן. הרגשתי שכבר לא נעים לי שם והתגעגעתי מאוד לקהל המבוגר, אז קיבלתי החלטה לחזור למקום שבו אני יכולה לבטא את העשייה שלי לקהל הרחב".
התרעות פיקוד העורף