תערוכות immersive, חללים אינטראקטיביים והצפה בלתי פוסקת של גירויים משנים את הדרך שבה אנחנו צורכים אמנות - ואולי גם את המוח שלנו. במהלך ביקורי ביפן מצאתי את עצמי חושבת שוב ושוב על שאלה אחת: איך נראית אמנות ב-2026? זו כבר לא רק שאלה של סגנון או טכניקה. אחרי ביקור במספר מהתערוכות המדוברות ביותר בטוקיו - ממיצבי הענק של teamLab, דרך הפסלים ההיפר-ריאליסטיים של Ron Mueck ועד החללים הסוריאליסטיים של Martin Margiela - התחילה לעלות בי תחושה שהאמנות הפכה למרצה.
אם בעבר מוזיאונים איפשרו לנו לעמוד מול יצירה ולהתפעל ממנה, נדמה שהאמנות החדשה כבר לא מסתפקת בזה. היא מנסה לעטוף את כל החושים שלנו בצורה הרמטית. במקום ציורים דו-ממדיים שתלויים על קיר, יותר ויותר תערוכות בונות חללים שלמים שהמבקרים אמורים להיכנס אליהן פיזית.
שנים לפני עידן המיצבים האינטראקטיביים והחללים החווייתיים,הסרט האייקוני ״מרי פופינס״ כבר חזה עולם שבו אפשר להיכנס פיזית אל תוך היצירה.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך כיום היא teamLab. מדובר בקולקטיב אמנות יפני שהפך בשנים האחרונות לאימפריה עולמית של תערוכות אינטראקטיביות. קשה אפילו להגדיר את החוויה הזו כאמנות במובן הקלאסי. מדובר יותר במתקפה סנסורית רב מערכתית, חדרים אינסופיים של: הקרנות, מראות, מים, עשן, קצף ומה לא בעצם? שמנסים להחזיר את המבקר לילדות דרך משחקיות הזייתית.
אי אפשר להגיד שזה לא עובד. המבקרים מסתובבים נרגשים עם פלאפונים שלופים מצלמים כל קרן לייזר שנקרתה בדרכם והתחושה הכללית היא כאילו נכנסת לסיוט הכי גדול של חולה אפילפטי. אבל דווקא ההצלחה האדירה של teamLab חושפת גם את הבעיה שלה. זה מרגיש יותר כמו סרט מושקע ב-Imax מאשר תערוכה פור סיי. מעבר לכך שהן התרבו בקצב מסחרר, ובואו נגיד שאם ראית אחת ראית את כולן. מרהיב? אולי. חובה תרבותית? ממש לא.
חוויה שונה לחלוטין הייתה התערוכה של Martin Margiela ב-Kudan House בטוקיו -מדובר בבית היסטורי מ-1927 שהפך לחלל תצוגה מטריד בשילוב עם אלמנט מציצני. מרג'ילה, שנחשב במשך שנים לאחת הדמויות המסתוריות והמשפיעות בעולם האופנה, בחר להציג את העבודות דווקא בתוך בית עם תחושת חיים ישנה ושוב לא בתוך מוזיאון סטרילי.
חלק מהחללים כוסו בפלסטיק חצי שקוף שיצר תחושה של מקום שנמצא באמצע מעבר דירה. בין החדרים הופיעו מיצבים ביזאריים של ראשים, פסלים, קולאז'ים ואובייקטים יומיומיים שהפכו פתאום למשהו לא לגמרי ברור. גם הלוגו של התערוכה - אובייקט דמוי דורדוראנט, הרגיש כמו פרט אבסורדי יומיומי, פופ ארטי שכנראה אמור לסמל משהו עמוק? נגיד.
גם תערוכת TOKYOROOMS, שמוצגת ב-TOKYO NODE בטוקיו, הייתה הרבה פחות מוזיאון והרבה יותר מסע בין עולמות פנימיים שונים של האמנים. התערוכה מאגדת 40 חדרים שונים שנוצרו על ידי 40 יוצרים מתחומים שונים - אמנים, אדריכלים ומעצבים - כשכל אחד מהם קיבל חלל קטן, זהה בגודלו, ובנה בו עולם אישי משלו.
כל חדר הרגיש כמו כניסה לתודעה אחרת. חלק מהחללים היו מינימליסטיים, אחרים עמוסי חפצים, וחלק סתם מוזרים. גם כאן הרעיון היה ברור: האמנות כבר לא מסתפקת באובייקט תלוי על הקיר. היא בונה עולם שלם שהצופה אמור להיכנס אליו פיזית.
החוויה הזו עמדה בניגוד מוחלט לתערוכה של Ron Mueck, במוזיאון מורי, אחד מהפסלים ההיפר-ריאליסטיים החשובים בעולם. מואק יוצר פסלים אנושיים ענקיים ברמת דיוק מטרידה: עור, ורידים, שיערות, קמטים והבעות פנים שנראים חיים בצורה לא נוחה כמעט. העבודה על כל יצירה יכולה להימשך שנים, כשהוא משתמש בסיליקון, פיברגלס ושיער אמיתי שמושתל ידנית.
אבל הדבר המעניין באמת אצל מואק הוא שלמרות שאין מסכים, אורות או אפקטים מיוחדים - אנשים עומדים מול הפסלים שלו בהלם מוחלט. אולי כי הוא פשוט מכריח אותנו לעצור ולהתבונן בגוף האנושי בצורה חושפנית ולא נוחה.
מהצד השני של הספקטרום נמצא Hajime Sorayama, אמן יפני שהפך לאחד הסמלים הגדולים של אסתטיקת העתיד. סוראיאמה התפרסם בזכות סדרת ה-"Sexy Robots" שלו - רובוטיות כרום היפר-ריאליסטיות שנראות בו זמנית אנושיות ומכאניות. הרבה לפני עידן ה-AI והפילטרים הדיגיטליים, הוא כבר דמיין עולם שבו הגוף האנושי הופך למוצר נוצץ, מושלם ומלאכותי.
העבודות שלו, שנוצרו בטכניקות איירבראש ידניות מדויקות להפליא, מרגישות היום רלוונטיות יותר מאי פעם. בעולם שבו כולנו מצלמים את עצמנו דרך פילטרים, עור חלק ותאורה מלאכותית, הדמויות של סוראיאמה נראות פחות כמו מדע בדיוני ויותר כמו גרסה מוקצנת של המציאות.
עם מגוון כזה גדול של יצירה אינטראקטיבית ולא שגרתית, אולי זו גם הסיבה שהרבה אנשים יוצאים היום ממוזיאונים קלאסיים עם תחושת אכזבה מסוימת. אחרי שנים של מסכים, לייבים, ותוכן על סטרואידים, גם מפגש עם יצירות אייקוניות כמו המונה ליזה בלובר, או הנשיקה של קלימט במוזיאון בלוודר, יכולות להרגיש קטנות ועלובות יותר ממה שדמיינו.
אולי הדוגמה הכי ברורה ואבסורדית לשינוי הזה היא גל תערוכות ה-immersive שמוקדשות ליצירות של ואן גוך. במקום לראות את הציורים עצמם (חס ושלום) המבקרים נכנסים לחללים עצומים עם הקרנות של הציורים. קשה שלא לתהות מה זה אומר על הדרך שבה אנחנו צורכים אמנות היום - האם התבוננות בציור לא מספקת אותנו יותר? או שפשוט איבדנו את היכולות להנות מהדברים הפשוטים שלא מגיעים עם ריקוד טיקטוק.
התרעות פיקוד העורף