"היה באז מאוד גדול סביב המחזה הקצר הזה", מספר גל ברק. "אחרי הפסטיבל בצוותא אמרו לנו: 'יאללה חבר'ה, תרחיבו את זה לשעה ורבע, אנחנו רוצים סיפור מלא'".
במרכז העלילה נמצאים יובל ודור - שני חברי ילדות שהבטיחו להיות "שותפים לנצח", אבל נפגשים מחדש דווקא ביום שבו הכל מתפרק. "יובל עומד לסגור עסקה מאוד חשובה", מסביר אורי פרלמן, שמגלם אותו. "ואז דור מגיע וטוען שהרעיון של החברה בכלל שלו. הוא בא לבקש חצי-חצי מהחברה, אחרי שלא התראינו שנים ואני עשיתי הכל לבד". גל ברק, שמשחק את דור, מוסיף: "לאט לאט במהלך ההצגה אני ממוטט אותו. אנחנו רואים בפלאשבקים שני ילדים שכל הזמן מדברים על זה שהם שותפים לנצח - ואז בהווה הם בכלל אויבים".
אבל למרות קו העלילה הדרמטי, השניים מדגישים שלא מדובר בעוד "דרמה כבדה" קלאסית. להפך. "ההצגה הזו חווה תפנית של בעיטה מאוד חזקה בפרצוף ולצד זה היא נורא קומית ושטותניקית", אומר ברק. "יש בה ראפ, כאוס, שטויות - ואז פתאום הקהל יוצא בתחושה קשה".
"לא רצינו לעשות הצגה על המלחמה"
מאחורי ההומור הפרוע מסתתר גם רובד אישי יותר. השניים הכירו בלימודים בניסן נתיב, שם התחילו לכתוב יחד מערכונים וקטעים קצרים, אבל לדבריהם, אחרי 7 באוקטובר משהו בטון של היצירה השתנה. "לא רצינו לעשות הצגה על המלחמה", אומר פרלמן. "אבל כן היה לנו ברור שזה קשור לתחושה של גבר ישראלי בשנים האחרונות - מילואים, גבריות, אשמה".
הוא מספר שבתקופה שאחרי 7 באוקטובר הסתובב בתל אביב עם תחושת אי-נוחות. "אני זוכר שהייתי מרגיש רע שאני פה ולא שם. שהיה משהו חזק בתחושה הזו. וגם להגיד את זה בקול ולהתמודד עם זה, אמרתי לעצמי - 'על מה אתה מתלונן? על זה שאתה לא הולך למילואים? סתום את הפה'. הסתקרנו מהדבר העדין הזה - איך להביא את זה בקטע לא מתריס". אנחנו בעצם מראים גבריות בשני הקצוות שלה", מוסיף ברק. "ואנחנו לא בוחרים צד. שני הצדדים צודקים וטועים בו-זמנית".
"זה כמו נישואים מקצועיים"
מעבר לכך שהם מככבים בהצגה, פרלמן וברק גם כתבו אותה יחד - משהו שלדבריהם קרה בצורה כמעט טבעית לגמרי. "עוד מניסן נתיב גילינו שיש לנו כימיה לא רק לשחק ביחד אלא גם ליצור ביחד", מספר ברק. "זה מאוד נדיר למצוא פרטנר לכתיבה בלי אגו. אנחנו פשוט עובדים מצחוק - הוא עם המחשב, אני מסתובב וזורק פאנצ'ים".
כששואלים אותם אם היו ריבים בדרך, ברק צוחק ועונה מיד: "שותפים לנצח". פרלמן מוסיף: "באמת היה תהליך מאוד חברי. גם עם הבמאית מיכל טופורק, שהייתה איתי בכיתה בניסן. יש בחדר החזרות תחושה של חברים שעושים משהו ביחד".
"יש סולו ראפ שאורי מתופף לי על התחת"
ואם תהיתם עד כמה "ממש ממש ממש מופרעת" ההצגה הזאת, כמו שכתוב בתקציר שלה - כנראה שהתשובה היא: מאוד. "יש סולו ראפ שאורי מתופף לי על התחת", חושף ברק. "יש דברים יותר מופרעים מזה", קוטע אותו פרלמן. "הוא עוד היה עדין איתך." הראפ, מתברר, הוא בכלל חלק מהחלום המקורי של הדמויות. "דור ויובל רצו להיות ראפרים", מסביר פרלמן. "זה היה החלום שלהם בתור ילדים".
"היינו צריכים מישהי שיש לה הומור של 'בן מפגר'", מוסיף פרלמן בחיוך. "כי ההצגה הולכת עד הסוף עם הגבריות הישראלית הזאת - עם כל השטויות, הצחוקים והדיבור של נערים בתיכון". ברק מספר שהדינמיקה איתה הפכה מהר מאוד לחלק בלתי נפרד מהכאוס של ההצגה. "בחזרות יש צחוקים ברמות", הוא אומר. "אלינור הייתה עבורנו תוספת עצומה".
"מיכל הייתה אומרת שהוא זונת פאנצ'ים"
וכשמבקשים מהם לדמיין מה הבמאית מיכל טופורק הייתה אומרת עליהם, התשובות נשמעות כמעט כמו המשך ישיר של ההצגה עצמה. "על גל היא הייתה אומרת שהוא נורא נורא נורא מצחיק, לפעמים מדי", אומר פרלמן. "ושבשלב מסוים צריך להירגע עם הפאנצ'ים. אבל גם שהוא חבר ממש טוב ושהוא תמיד רואה את טובת ההצגה". וברק מחזיר מיד: "על אורי היא הייתה אומרת שהוא איתן ויציב - כשהכול גועש הוא יודע להרגיע את הרוחות, לפקס ולקחת פיקוד. אבל הוא גם 'זונת פאנצ'ים' לא קטנה". ועל אלינור? כאן שניהם כבר מסכימים מיד. "היא שדה", אומר ברק. "מושלמת, מקצוענית, קורעת מצחוק ומשוגעת".
"זו הצגה גם לאנשים שלא אוהבים תיאטרון"
למרות ששניהם מגיעים מעולם התיאטרון - פרלמן משחק כיום ב"צעירי הקאמרי", בבית ליסין ובסדרות כמו "שחר אדום" ו"מקיף מילאנו", וברק מופיע באנסמבל ציפורלה, בתיאטרון האינקובטור ובסדרות כמו "השוטרים" ו"הסידרתיים" - הם דווקא מכוונים לקהל שלא בהכרח מגיע בדרך כלל להצגות.
"ההצגה הזאת היא לאנשים שלא אוהבים תיאטרון", אומר ברק. "אם הרבה זמן לא הרגשתם משהו אמיתי ואתם תקועים בגלילה באינסטגרם - אנחנו מזמינים אתכם להרגיש משהו אמיתי."
"יש היום בארץ תחושה שתיאטרון, במיוחד עבור הגילאים היותר צעירים, הוא לא מספיק מזמין או מושך", מוסיף פרלמן. "דווקא בגלל זה אני חושב שבהצגה שלנו יש משהו מאוד מונגש לקהל צעיר יותר. ניסינו לעשות משהו בגובה העיניים. זה מופע שיש בו סיפור, אבל הוא לא 'הצגה קלאסית'".
בין סולמות ראפ, פאנצ'ים של חבר'ה וכאוס חסר פילטרים, "שותפים לנצח" מנסה לגעת בדיוק במקום שבו נגמרים הצחוקים ומתחילים החשבונות שכל אחד סוחב איתו. ואם יש משהו שעובר כחוט השני לאורך כל השיחה עם ברק ופרלמן, זו התחושה שהם לא ניסו לייצר "עוד הצגה" - אלא מופע חי, פרוע ואישי שמדבר בשפה של הדור שלהם, בלי להתנצל ובלי לעדן פינות.
התרעות פיקוד העורף