אחד השלבים החשובים בדרך להמצאת הצילום היה הקמרה אובסקורה מונח שפירושו בלטינית "חדר חשוך". מדובר בעיקרון אופטי פשוט ומופלא: כאשר אור נכנס דרך נקב קטן אל חלל חשוך, נוצרת על המשטח שמולו הקרנה הפוכה של העולם שבחוץ.
במשך שנים שימשה הקמרה אובסקורה אמנים, מדענים וציירים ככלי להבנת אור, פרספקטיבה וקומפוזיציה. האמן יכול היה להקרין את הדימוי על נייר או על משטח אחר, ולעקוב אחר קווי המתאר בעזרת עיפרון. במובן הזה, הקמרה אובסקורה לא הייתה עדיין מצלמה במובן המודרני, משום שהיא לא "שמרה" את הדימוי. היא רק הקרינה אותו.
המהפכה האמיתית התרחשה במאה ה-19, כאשר ממציאים הצליחו לקבע את הדימוי הזה על גבי חומר רגיש לאור. ברגע הזה הפכה התופעה האופטית לכלי חדש: צילום.
לאורך השנים, השימוש בעזרים אופטיים עורר גם ביקורת. היו מי שראו בקמרה אובסקורה סוג של קיצור דרך, כמעט "רמאות" אמנותית: במקום לצייר רק מתוך התבוננות ישירה, האמן נעזר במכשיר שהקרין עבורו את המציאות. מנגד, היסטוריונים וחוקרי אמנות טענו כי גם שימוש בהקרנה אינו מבטל כישרון אמנותי. גם כאשר יש שלד אופטי של הדימוי, עדיין צריך לדעת לבחור קומפוזיציה, להבין אור וצל, לעבוד עם צבע, ליצור אווירה ולהפוך את ההקרנה ליצירת אמנות.
במובן הזה, הוויכוח סביב הקמרה אובסקורה מזכיר מאוד את הוויכוחים של ימינו סביב בינה מלאכותית. האם מדובר בכלי יצירתי? בקיצור דרך? באיום על האמנות? או אולי בעוד שלב בהיסטוריה הארוכה של היחסים בין טכנולוגיה, דימוי ויצירה?
כל תקופה ממציאה את הכלים שלה, וכל תקופה שואלת מחדש: מהי אמנות, איפה עובר הגבול בין מיומנות לטכנולוגיה, ומי באמת יוצר את התמונה?
התרעות פיקוד העורף