כבר מהרגע הראשון היה ברור שלא מדובר בעוד ערב מחול שמדבר רק ליודעי דבר. בית האופרה בתל אביב היה מלא עד אפס מקום, והקהל היה מגוון בדיוק כמו היצירה עצמה - חובבי מחול מושבעים לצד אנשים שפשוט באו לראות משהו גדול מהחיים. והם קיבלו.
הערב חולק לשלוש יצירות - APRIL, ARISE ו-BOLERO X, וכל אחת מהן בנתה את עצמה לאט, כמעט בזהירות, עד שהתפוצצה לעוצמות שקשה להסיר מהן את העיניים.
APRIL | טקס, חול שחור ומלחמת שוורים מודרנית
החלק הראשון הכניס את הקהל ישר לתוך עולם כמעט טקסי. על הבמה פוזר חול שחור שהפך לחלק בלתי נפרד מהכוריאוגרפיה - הרקדנים התגלגלו בתוכו, בעטו בו, פיזרו אותו לכל עבר, עד שהבמה עצמה הרגישה חיה, פראית ונושמת.
ואז הגיע אותו בד אדום עצום וברגע אחד היצירה קיבלה אופי אגרסיבי יותר, כמעט כמו זירת מלחמת שוורים מודרנית. הגוף הפך לכלי נשק, התנועה התחילה עדינה והפכה לחדה ותוקפנית יותר והיה שם מתח פיזי אמיתי. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם מבינים עד כמה שחר בנימיני יודע בדיוק איך לגרום לקהל להרגיש דרך תנועה - לא רק לייצר אסטתיקה יפה, אלא ממש לגרום לקהל להרגיש אי-נוחות, סכנה, משיכה ואדרנלין בו-זמנית.
להקת הבית למחול, המונה 13 רקדנים, שישה גברים ושבע נשים - נעה בדיוק כמעט בלתי אנושי. לא כרקדנים בודדים אלא כמו גוף אחד גדול שפועל בהרמוניה מוחלטת. כל תנועה הרגישה מחושבת עד הפרט האחרון, אבל בלי לאבד את היצר והחייתיות.
ARISE | בין מים, דשא וגוף שלא נראה אנושי
אם APRIL היה כוח ARISE היה היפנוזה. המוזיקה התרככה, הקצב נרגע, ועל הבמה נוצר עולם כמעט חלומי - כזה שנע בין זיכרון לפנטזיה. אחרי האגרסיביות והעוצמה של החלק הראשון, פתאום הכול נהיה עדין יותר: התאורה, התנועה, אפילו האוויר באולם הרגיש רגוע יותר. אבל דווקא בתוך השקט הזה הסתתר אחד החלקים הכי חזקים במופע.
אחד הרגעים היפים ביותר בערב הגיע כששני רקדנים בלבד נשארו על הבמה, בתוך מעין חלקת דשא קטנה, לצלילי מוזיקה עדינה של מים וזרימה. בלי תפאורה גרנדיוזית ובלי עשרות רקדנים מסביב, כל תשומת הלב הופנתה לגוף האנושי עצמו - ושם בדיוק קרה הקסם.
דרך עבודת גוף כמעט בלתי נתפסת הם יצרו יחד צורה של עכביש. לא בצורה גימיקית או "תראו מה אנחנו יודעים לעשות", אלא באופן אורגני לחלוטין, כזה שגרם לשכוח שמדובר בשני אנשים נפרדים. לרגע הגוף כבר לא הרגיש אנושי - הוא הפך ליצור אחר לגמרי, משהו בין טבע, פנטזיה ואמנות חיה.
וזה בדיוק הכוח של שחר בנימיני כיוצר: היכולת לקחת תנועה ולהפוך אותה לדימוי חי. לא רק רצף של צעדים יפים או טכניקה מרשימה, אלא תמונה שנחרטת בראש גם הרבה אחרי שהמוזיקה נגמרת. ARISE היה החלק הכי שקט בערב, אבל דווקא בגלל זה הוא הצליח לחדור הכי עמוק.
BOLERO X | יטבתה, 50 רקדנים וטירוף מדויק
החלק האחרון נפתח דווקא ברגע הכי לא צפוי בערב: המנגינה המוכרת מהפרסומת של "יטבתה". לשנייה אחת עבר גל צחוק באולם - ובצדק. בתוך כל האסתטיקה האירופאית, הדיוק הכמעט מהפנט והתחושה שצופים ביצירת מחול בינלאומית, נכנסה פתאום קריצה ישראלית קטנה ומפתיעה. אבל במקום לשבור את הקסם, זה רק הפך את היצירה לחכמה ומודעת יותר.
בהתחלה עוד נראו רק קטעי סולו ודואטים של רקדני להקת הבית למחול, כשמאחוריהם ניצבת צורת ח׳ ענקית של רקדנים. רק לאט-לאט מבינים שלא מדובר רק בתמונה בימתית, אלא בלהקה עצומה שמחכה להתפרץ.
ואז זה קורה: הבמה מתמלאת ב-50 רקדנים שנעים יחד בדיוק כמעט בלתי נתפס. חמישים גופים, נשימה אחת. החזרתיות של "בולרו" הופכת כאן לחוויה פיזית מהפנטת, כזו שמכניסה את כל האולם לאותו קצב.
אבל מי שהפכה את החלק הזה לעוצמתי באמת הייתה תזמורת המהפכה. הביצוע החי לא רק ליווה את המחול - הוא החזיק אותו, דחף אותו קדימה והפך אותו לקולנועי כמעט. כל שכבת צליל שנוספה הגבירה עוד יותר את המתח שעל הבמה, עד שכבר אי אפשר היה להפריד בין המוזיקה לגוף. זו הייתה לא רק יצירת מחול - זו הייתה סערה מוזיקלית ופיזית שפשוט השתלטה על האולם.
בסוף הערב הבנתי ש-"BOLERO X" הוא לא עוד מופע מחול שמנסה להרשים ביופי או בטכניקה, אלא יצירה שמצליחה לגרום לקהל להרגיש הכול בגוף. שחר בנימיני לקח 50 רקדנים, תזמורת חיה ובמה אחת, ובנה מהם עולם שלם שנע בין כאוס מוחלט לדיוק כמעט בלתי אנושי.
ובמדינה שבה לא מעט מופעי תרבות מרגישים קטנים מדי, זה היה ערב שהרגיש בינלאומי בכל מובן אפשרי. לרגע אחד, בית האופרה בתל אביב באמת הפסיק להרגיש כמו ישראל - ואז הגיעה "יטבתה" והזכירה לכולם בדיוק איפה הם נמצאים. וזה היה מושלם.
התרעות פיקוד העורף