בסופ"ש האחרון הנעתי את הרכב וקפצתי לטעימה קטנה מטהרת התיאטרון היחיד - פסטיבל תיאטרונטו 2026. צפיתי במקצרון אחד שהכיל ארבע הצגות והיה משהו בין ביזארי למעורר הזדהות, או בין חמוד להזוי. מהצגה על אבא טרי ועד אדם שרוקד לצד דיאלוג של אופירה וברקו.
היה בזה גם משהו מאוד אישי מבחינתי, כי הדמות הראשית מגלה על עצמה שהרגישות - התכונה שההורים שלו לא אהבו בו - היא דווקא אחת התכונות שבגללן אשתו התאהבה בו, ואולי גם מה שיאפשר לו לגדל ילד אחר, מיוחד. בפרק זמן מדויק של רבע שעה היא הייתה נוגעת ללב, והעלתה את המחשבה החשובה מכולן: "איזה כיף שיש לנו את הזכות לקטר".
הצגה נוספת, "עכשיו כבר לא מתאים", עסקה בלוחמת לשעבר שמחפשת תירוץ לא לחזור למילואים. היא פנתה אלינו, הקהל, והסבירה - אם במשך שנתיים של מלחמה לא קראו לה - מה זה כבר יעזור עכשיו, דווקא בזמן הפסקת אש? הרי בגיל עשרים ושמונה, זה כבר לא מרגיש קשור לחיים.
מה שעבר לי בראש ברבע השעה הזו הוא: אם כולם כבר תרמו ועכשיו קוראים דווקא לה, אולי זה כי כבר אין יותר את מי לשחוק? ואולי זה האוויר של התקופה, אולי זאת פשוט העייפות, אבל היא נשארה איתי שעות אחרי. הרי כל ההצגה ניסתה לייצר הצדקה למה לא להתגייס, אבל איכשהו הובילה דווקא למסקנה ההפוכה, הישראלית, המובנת כל כך.
המקצרון הסתיים ב"לא התקבלתי" של אביה ברוש ירושלמי - הצגה על שחקנית שלא מתקבלת לשום דבר. וכל כולה הרגישה כמו רפרנס מעולה למירב מסברי ממרנן. קומדיה טראגית מוזיקלית במסווה של קואצ'ינג. ואביה הייתה כל כך גדולה מהחיים, שאפילו רגעים קטנים ומעוררי הזדהות קיבלו בה ממדים כמעט אבסורדיים. צחקנו המון.
כשאני חושבת על זה, כמעט כל ההצגות ניסו להגיד משהו על תחושת זהות. אחת ניסתה להראות איך זה להיות אבא, אחת איך זה להיות שחקנית כושלת, אחת לוחמת לשעבר, ואחת על אדם שאין לו שום יכולת שליטה על עצמו.
בסוף, נשארתי עם תחושת הניגוד בין יפו העתיקה, גילה אלמגור, היוקרה של הפסטיבל - לבין דברים שהם כמעט סטודנטיאליים ומופרעים. וכן, כל אלו שבאים לתיאטרונטו באים כדי לפגוש ניסיונות, לא שלמות. לחפש פנינים פרטיות, ולדעת - כמו בכל דבר נישתי - כמה שזה שלנו. ישראלי, קטן, מעוטר ברגעים קטנים של הזדהות. ואת זה הצלחנו למצוא.
התרעות פיקוד העורף