הצילומים שלה צבעוניים, מפתים ומטרידים בו-זמנית, ומעלים שאלה רחבה יותר: מדוע אנחנו נמשכים לדימוי מסוים דווקא כשהוא כבר אינו "יפה" במובן המקובל?
פעמים רבות, אמנות עכשווית עוסקת לא רק ביופי או במיומנות טכנית, אלא גם בשאלות חברתיות, פוליטיות, מגדריות, טכנולוגיות ואישיות. במובן הזה, קאזינס שייכת בבירור לעולם הזה: היא משתמשת בצילום, בגוף, בפרחים, בצבעים עזים ובדימויים כמעט דיגיטליים כדי לדבר על נשיות, מיניות, משיכה, גועל וגבולות היופי.
גם בצילום Lilybum מופיע הגוף הנשי כחלק מנוף טבעי. הישבן של אישה נראה בתוך סביבה של פרחים ומים בגוון סגלגל. העירום אינו מוצג כאן כמו עירום קלאסי, חלק ומושלם, אלא כמשהו אורגני, רטוב, כמעט צמחי. הגוף אינו מנותק מהטבע, אלא מתערבב איתו.
במובן הזה, הצילומים שלה עשויים להזכיר יצירה מפורסמת ושערורייתית מתולדות האמנות: גוסטב קורבה, "מקור העולם" L’Origine du monde, 1866, שמן על בד, ריאליזם.
גם שם, הגוף הנשי הופיע באופן חזיתי, ישיר וחומרי, ללא מעטפת מיתולוגית או אלגורית. קורבה לא הציג ונוס, לא אלה, ולא עירום "מכובד" במובן הקלאסי. הוא הציב מול הצופה גוף נשי ממשי, חשוף ובלתי מתנצל.
אם במאה ה-19 קורבה זעזע את הצופה בעצם הישירות של העירום, הרי שבמאה ה-21 קאזינס מערערת גבול אחר: הגבול שבין יופי לגועל, בין תשוקה לרתיעה, בין הגוף הנשי כאובייקט של מבט לבין הגוף כחלק מעולם אורגני, מתכלה, רטוב וחי.
בצילומיה, הגוף הנשי אינו ונוס אידיאלית ואינו דימוי רומנטי של יופי. הוא הופך לנוף, לחומר, למרקם. דווקא משום כך, קשה להסיט ממנו את המבט.
התרעות פיקוד העורף