הצופה ניצב מול דימוי מיני מפורש, אך במקביל נדרש להתבונן גם במרכיבים הציוריים שלו: ההגדלה, הטשטוש, החיתוך, הגריד והמעבר בין צילום לבין ציור. עצם הבחירה של אישה אמנית לקחת דימויים שנחשבו גבריים, מסחריים או פורנוגרפיים, ולהפוך אותם לציור גדול, מחושב ואיטי, יכולה להיקרא כפעולה של שליטה מחדש בדימוי. במילים אחרות, טומפקינס אינה רק מציגה פורנוגרפיה; היא בוחנת מה קורה לדימוי פורנוגרפי כאשר הוא נכנס אל חלל האמנות.
במובן הזה, טומפקינס מחברת בין שני עולמות שנראים לכאורה רחוקים זה מזה: פורנוגרפיה ותולדות האמנות. בשניהם הגוף הנשי מוצג לעיני הצופה, ובשניהם עולה השאלה מי שולט בדימוי ומי מעניק לו משמעות. פעם היא מגדילה תקריב פורנוגרפי עד שהוא כמעט תוקף את העין, ופעם היא מכסה יצירה קלאסית במילים שמפריעות לצופה להמשיך להתבונן בה בנוחות.
היום, כאשר דימויים מיניים נמצאים בכל מקום ברשתות החברתיות, בפרסומות, בפורנו ובתרבות הפופ העבודות של טומפקינס נראות רלוונטיות מתמיד. דווקא בעידן שבו הכול לכאורה גלוי וזמין בלחיצת כפתור, עדיין קיימת אי-נוחות סביב השאלה מי רשאי להציג את הגוף הנשי, מי מרוויח מהדימוי שלו, ומתי דימוי מיני נחשב פורנוגרפיה ומתי הוא הופך לאמנות.
בטי טומפקינס אינה עוסקת רק בסקס. היא עוסקת במבט, בצנזורה, בשפה, בגוף ובאופן שבו דימויים של נשים נוצרים, מופצים ונשפטים. השאלה שהיא משאירה אחריה אינה רק מה מותר להראות באמנות, אלא מדוע דימויים מסוימים עדיין גורמים לנו להסיט את המבט.
התרעות פיקוד העורף