אחת היצירות הארוטיות והמפורסמות ביותר של תקופה זו היא "אלגוריה עם ונוס וקופידון", שצוירה בשנת 1545 בקירוב על ידי אניילו ברונזינו. בעבר נקראה היצירה גם "ונוס, קופידון, שיגעון האהבה והזמן", שם שכבר מרמז על כך שאין מדובר בסצנה פשוטה של אהבה, אלא באלגוריה מורכבת על תשוקה, פיתוי, הונאה, כאב וזמן.
אולם במאה ה-20 הוצעה פרשנות נוספת ומעניינת במיוחד. בשנת 1986 הציע רופא הסבר שלפיו היצירה מתייחסת למחלת העגבת. לפי קריאה זו, הדמות המעונה בצדה השמאלי של היצירה, הנראית כמי שמחזיקה את ראשה בייאוש ובכאב, מציגה תסמינים הקשורים למחלה ולחלק מתופעות הלוואי של הטיפולים שהיו נהוגים במאה ה-16. במובן זה, הציור אינו עוסק רק באהבה וביופי, אלא גם במחיר הכבד שעלולה התשוקה לגבות.
במרכז היצירה ניצבת ונוס העירומה, המזוהה עם אהבה, יופי ותשוקה. היא מחזיקה את תפוח הזהב, המזכיר את סיפור "משפט פאריס", שבו נבחרה ונוס כיפה באלות. לצדה מופיע קופידון, אל האהבה, המנשק אותה ונוגע בגופה. אף שקופידון הוא בנה של ונוס, ברונזינו אינו מצייר כאן רגע משפחתי או תמים, אלא סצנה חושנית, מתוחה ומבלבלת. הנשיקה ביניהם נועדה לעורר אי-נוחות ולרמוז לכך שהתשוקה עלולה לחצות גבולות מוסריים.
מסביב לדמויות המרכזיות מופיעות דמויות נוספות, שכל אחת מהן מוסיפה רובד נוסף למשמעות האלגורית של הציור. בצד ימין נראית דמות בעלת פנים יפות, אך גוף מפלצתי וזנב עוקצני. היא מחזיקה חלת דבש ומציעה אותה קדימה. חלת הדבש, כלומר המבנה שבתוך כוורת הדבורים שבו נשמר הדבש, מסמלת כאן מתיקות, פיתוי ותענוג. אולם דווקא הדמות שמציעה אותה מזוהה פעמים רבות עם מרמה או הונאה. כלומר, מה שנראה מתוק ומושך מבחוץ עלול להסתיר כאב, סכנה ושקר.
לצד ונוס וקופידון מופיע גם ילד המפזר ורדים. במבט ראשון הוא נראה כדמות קלילה ושמחה, אך הוא דורך על קוץ. גם כאן ברונזינו יוצר ניגוד בין יופי לכאב: הפרחים מסמלים הנאה, יופי ותשוקה, אך הקוץ מזכיר שהעונג עלול לפצוע. דמות זו מזוהה לעיתים עם איוולת או עם תענוג, והיא מחזקת את הרעיון שהנאה חסרת מחשבה עלולה להוביל לסבל.
בצד השמאלי של הציור מופיעה הדמות המעונה, המזוהה לעיתים עם קנאה. גופה נראה מתוח ומעוות, ופניה מביעות כאב פנימי עמוק. היא מייצגת את הצד האפל של האהבה: קנאה, ייסורים, כעס ואובדן שליטה. אם ונוס וקופידון מציגים את פניו המפתים של התענוג, הדמות הזו חושפת את מה שמסתתר מאחוריו סבל, מחלה או הרס רגשי.
בחלק העליון של היצירה מופיע זקן מכונף, המזוהה עם הזמן. הוא מסיט או מושך את הבד הכחול, כאילו הוא חושף את הסצנה לעיני הצופה. לידו מופיעה דמות נוספת, המזוהה לעיתים עם שכחה או הסתרה. בין הדמויות הללו מתקיים מאבק סמלי: האם האמת תיחשף או תישאר מכוסה? הזמן, כך נדמה, מגלה בסופו של דבר את מה שהתשוקה ניסתה להסתיר.
גם המסכות המונחות ליד רגליה של ונוס אינן מקריות. הן מרמזות על התחפשות, משחקי זהות והסתרה. בתוך עולם התשוקה, כך מציע הציור, לא תמיד ניתן לדעת מה אמיתי ומה מזויף, מהו יופי ומהי מרמה, ומהי אהבה ומהו ניצול.
כמו ביצירות מנייריסטיות רבות, גם כאן אין משמעות אחת פשוטה וברורה. ברונזינו בונה את הציור כחידה אלגורית: מצד אחד, הוא מציג יופי מבריק, גופים חלקים וקומפוזיציה אלגנטית; מצד אחר, הוא ממלא את היצירה במתח, באי-נוחות ובסימנים של סכנה. לכן אפשר לקרוא את "אלגוריה עם ונוס וקופידון" גם כסיפור על תשוקה, גם כאזהרה מפני הונאה, גם כהרהור על גבולות המוסר, וגם כאלגוריה על מחלה ועל המחיר של עונג אסור.
בסופו של דבר, יופייה של היצירה הוא גם המלכודת שלה. ברונזינו מזמין את הצופה להתפעל מן הגוף, מן הצבע ומן האלגנטיות, אך באותו רגע בדיוק הוא מזכיר לנו כי מאחורי היופי עלולים להסתתר כאב, שקר וסכנה. זו אולי אחת הסיבות לכך שהציור ממשיך לרתק גם היום: הוא אינו מאפשר לנו להישאר רק מול היופי הוא מאלץ אותנו לשאול מה מסתתר מאחוריו.
התרעות פיקוד העורף