חודש הגאווה הוא הזדמנות לא רק לדבר על זהות מינית ומגדרית, אלא גם לשאול איך תולדות האמנות נראו כאשר גופים קוויריים נכנסו לתמונה. במשך מאות שנים העירום באמנות המערבית הוצג בעיקר דרך אידיאלים קלאסיים, מיתולוגיים או הטרוסקסואליים. אבל אמנים להט״ביים רבים השתמשו בגוף העירום כדי לערער על המבט הזה: להפוך אותו לאישי, פוליטי, חושני, פגיע ולעיתים גם מתריס.
רוברט מייפלת'ורפ (Robert Mapplethorpe) היה אחד הצלמים האמריקאים החשובים והשנויים במחלוקת של המאה ה-20. הוא נולד בניו יורק בשנת 1946 ונפטר בשנת 1989 מסיבוכים הקשורים לאיידס. מייפלת'ורפ התפרסם בזכות צילומי שחור-לבן מוקפדים של פרחים, דיוקנאות, עירום גברי ונשי, וכן דימויים שעסקו במיניות, פטיש ותרבות קווירית. אך גם כשהעבודות שלו נראות פרובוקטיביות או מיניות במבט ראשון, הן אינן נשענות רק על פרובוקציה. הן בנויות מתוך מחשבה עמוקה על תנוחה, אור, קומפוזיציה וגוף כמעט כמו פסל.
מייפלת'ורפ מצליח להפוך את הגוף המצולם למשהו שנמצא בין צילום, פיסול ותולדות האמנות. הגוף אצלו אינו רק גוף חי או מיני, אלא צורה: קו, נפח, עור, שריר, בד, גומי, אור וצל. לכן אפשר לקרוא חלק מצילומיו כדיאלוג עם יצירות קלאסיות מן העבר לא כהעתקה ישירה, אלא כהדהוד חזותי שמעניק לגוף המודרני משמעות חדשה.
גם מבחינה טכנית, המראה המלוטש של מייפלת'ורפ אינו מקרי. רבים מתצלומיו נעשו בטכניקת הדפסת כסף-ג'לטין טכניקת צילום אנלוגית בשחור-לבן, שבה הדימוי נוצר על נייר צילום רגיש לאור באמצעות חשיפה ופיתוח כימי בחדר חושך. לכן השחור העמוק, הלובן הבוהק, הברק של העור או של הגומי והחדות של הגוף אינם רק תוצאה של הצילום עצמו, אלא גם של עבודת הדפסה מוקפדת. הצילום האנלוגי אצל מייפלת'ורפ הופך את הגוף לאובייקט אמנותי מלוטש, כמעט מוזיאלי.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הצילום רוברט מייפלת'ורפ, ליסה ליון (Lisa Lyon), 1982, הדפסת כסף-ג'לטין. בצילום נראית ליסה ליון שוכבת בתנוחה אלגנטית, עטופה בשמלה לבנה ארוכה הנשפכת על גופה ועל הקרקע. היא מצולמת במקום פתוח, כמעט טבעי, אך התנוחה שלה אינה נראית מקרית: היד המורמת, הפרופיל הצדדי, הבד הרך והגוף המואר יוצרים תחושה של דמות פיסולית.
ליסה ליון לא הייתה עבור מייפלת'ורפ רק דוגמנית, אלא מוזה ושותפה אמנותית. כאלופת פיתוח גוף, היא הביאה אל הצילום גוף נשי שלא התאים לאידיאל הרך והמוכר של נשיות קלאסית. גופה היה חזק, מאומן ושרירי, אך מייפלת'ורפ צילם אותו באסתטיקה אלגנטית, כמעט ניאו-קלאסית. לכן אפשר לקרוא את הצילום לצד אנטוניו קנובה, פולין בורגזה כוונוס המנצחת Pauline Borghese as Venus Victrix, 1805–1808, שיש. אצל קנובה מופיעה פולין בורגזה כוונוס אידיאלית, מלוטשת, לבנה ומפוסלת בשיש. אצל מייפלת'ורפ, לעומת זאת, ונוס הופכת לאישה מודרנית וחזקה. ליון אינה רק מושא למבט, אלא גוף שמשנה את האופן שבו אפשר לחשוב על יופי, נשיות וכוח.
בצילום אחר, רוברט מייפלת'ורפ, ג'ו / איש הגומי (Joe / Rubberman, 1978, הדפסת כסף-ג'לטין, מופיע גבר שחור השוכב על ספסל עץ, לבוש בחליפת גומי מבריקה, כפפות וקולר. מאחוריו נראית יריעת ניילון הפרושה על הקיר, שמעניקה לתצלום תחושה מבוימת ותיאטרלית. הגוף שרוע לרוחב הקומפוזיציה, הראש מוטה לאחור ואחת הידיים נשמטת כלפי מטה.
התנוחה הזאת מזכירה את ז'אק-לואי דוד, מות מארה The Death of Marat ,1793, שמן על בד. גם אצל דוד מופיע גוף שוכב, הראש מוטה והיד נשמטת מטה. אך בעוד אצל דוד היד השמוטה מסמנת מוות, קורבן ומהפכה פוליטית, אצל מייפלת'ורפ אותה מחווה מקבלת משמעות אחרת: היא הופכת למחווה של פטיש, תיאטרליות ויופי אפל. חליפת הגומי מסתירה את הגוף, אך בו בזמן מדגישה את צורתו, את הברק שלו ואת הנוכחות הפיסולית שלו. מייפלת'ורפ לוקח דימוי שיכול להיתפס כשולי, פרובוקטיבי או שייך לתת-תרבות מינית, ומצלם אותו באסתטיקה מוקפדת של יצירה מוזיאלית. בניגוד למות מארה, שבו מוצג גיבור מהפכה מת לאחר שנרצח באמבטיה, אצל מייפלת'ורפ אין גיבור פוליטי ואין סיפור היסטורי ברור; יש גוף קווירי ופטישיסטי, שמוצג ברצינות, ביופי ובשליטה צורנית גבוהה.
היצירה השלישית היא רוברט מייפלת'ורפ, אג'יטו (Ajitto), 1981, הדפסת כסף-ג'לטין. כאן מצלם מייפלת'ורפ גוף גברי עירום כשהוא מכונס בתוך עצמו. הדמות יושבת על שרפרף, הברכיים צמודות אל החזה, הראש מורכן והידיים עוטפות את הרגליים. הגוף אינו מוצג בתנוחה הירואית, פתוחה או כוחנית, אלא כגוף סגור, שקט ופגיע. מייפלת'ורפ מצלם את אותו הגוף מכמה זוויות שונות, וכך הוא הופך אותו כמעט לאובייקט פיסולי: גוף שאפשר להקיף במבט, כמו פסל במוזיאון.
הצילום מזכיר את ציורו של היפוליט פלנדרן, מחקר: צעיר עירום יושב ליד הים Study: Young Male Nude Seated beside the Sea, 1835–1836, שמן על בד. גם אצל פלנדרן מופיע צעיר עירום היושב בתנוחה מכונסת, ראשו מורכן אל ברכיו וזרועותיו סוגרות על הגוף. אך בעוד אצל פלנדרן הדמות נמצאת מול נוף ים פתוח, באווירה רומנטית ומלנכולית, אצל מייפלת'ורפ הנוף נעלם לגמרי. אין ים, אין שמיים ואין סיפור חיצוני רק גוף, אור, עור ותנוחה.
ההבדל הזה משנה את משמעות הדימוי. אצל פלנדרן הגוף נראה כמו דמות מהורהרת ובודדה מול הטבע. אצל מייפלת'ורפ הגוף כבר אינו חלק מנוף, אלא הופך לנוף בפני עצמו: הגב, הברכיים, הכתפיים והידיים יוצרים קווים, נפחים ומשטחים של אור וצל. במקום להציג גבריות ככוח גלוי או כמבט ישיר אל הצופה, מייפלת'ורפ מציג גוף גברי שמתכנס פנימה. דווקא ההתכנסות הזאת יוצרת עוצמה אחרת לא עוצמה של שליטה, אלא של נוכחות שקטה, ריכוז ופגיעות.
בשלושת הדימויים האלה מייפלת'ורפ משתמש בגוף כאילו היה חומר פיסולי. פעם הוא הופך את ליסה ליון לוונוס מודרנית, פעם את ג'ו / איש הגומי לדמות דרמטית שמזכירה גוף שוכב מתולדות האמנות, ופעם את אג'יטו לדמות מכונסת שממשיכה את מסורת העירום הגברי המלנכולי. אך בכל פעם הוא גם משנה את המסורת: הגוף הקלאסי נעשה מודרני, הגוף המוזיאלי נעשה קווירי, והצילום האנלוגי הופך את הבשר, העור והגומי לאובייקט אמנותי מלוטש.
במובן הזה, מייפלת'ורפ לא רק תיעד גוף. הוא בנה אותו מחדש דרך הצילום: כאובייקט, כפסל, כמשטח של אור וצל, וכדימוי שמכריח את תולדות האמנות להיפתח לגופים שלא תמיד קיבלו בה מקום.
התרעות פיקוד העורף