במשך מאות שנים תולדות האמנות המערבית ידעו היטב כיצד להציג את הגוף הנשי: ונוס שוכבת, אודליסק מתבוננת בצופה, נימפות רוחצות במים ודמויות מיתולוגיות שהפכו לסמל של יופי ותשוקה. אבל לצד כל הדימויים האלה עולה שאלה אחרת: איפה נמצא הגוף הגברי כמושא מבט? מי זכה להיכנס להיסטוריה של האמנות ומי נשאר מחוץ למסגרת?
אל השאלה הזאת נכנס הצייר האמריקאי וס המפל (Wes Hempel), שמבקש לדמיין מחדש את העבר. בציוריו מופיעים גברים עכשוויים בתוך סצנות שנראות כאילו נלקחו ממוזיאון קלאסי: נופים ארקדיים, פסלים עתיקים, בדים דרמטיים ותנוחות שמזכירות יצירות מוכרות מתולדות האמנות. אלא שהמפל אינו משחזר את העבר, אלא ממציא לו גרסה אחרת כזו שבה גם הגוף הגברי הקווירי מקבל מקום, נראות ותשוקה.
המפל, יליד 1953, ידוע בציוריו הפיגורטיביים המדויקים, שבהם גברים בני זמננו מוצבים בתוך קומפוזיציות ואווירה המזכירות את הציור האירופי הישן. עבודותיו מחברות בין דיוקן פסיכולוגי של גברים עכשוויים לבין רקעים שמושפעים מציור ניאו־קלאסי, ציור היסטורי ונופי תור הזהב ההולנדי. רבות מעבודותיו נעשות בטכניקה מסורתית של שמן על בד, אך המראה שלהן עשוי להטעות את העין העכשווית: הגופים החלקים, התאורה המדויקת, העננים הדרמטיים והנופים המלוטשים יוצרים תחושה כמעט דיגיטלית, כאילו מדובר בדימוי שנוצר בבינה מלאכותית. דווקא הפער הזה מעניין: המפל משתמש בטכניקה ציורית מסורתית כדי ליצור עבר שנראה מושלם, מלאכותי ומדומיין.
המפל אינו מצייר רק גברים יפים. הוא מצייר עבר אלטרנטיבי עבר שבו גבר יכול להיות לא רק גיבור, לוחם, קדוש או אתלט, אלא גם מושא מבט, תשוקה ופגיעות. הוא משתמש בתולדות האמנות כמו בארכיון פתוח: לוקח תנוחות, פסלים ודימויים מוכרים, ומציב בתוכם גוף גברי עכשווי וקווירי. כך הוא שואל מי היה רשאי להיות יפה, מי היה רשאי להיות נחשק, ומי נשאר מחוץ לתמונה.
כדי להבין את האופן שבו המפל פועל מול תולדות האמנות, אפשר להתבונן בשלוש יצירות שלו כשלוש שיחות שונות עם העבר: האחת מול הגוף הקלאסי של זורק הדיסקוס, השנייה מול פסל עתיק של ילד השולף קוץ מכף רגלו, והשלישית מול מסורת האודליסק והעירום השוכב. בכל אחת מהן המפל אינו רק מצטט את ההיסטוריה של האמנות, אלא משנה את נקודת המבט שלנו עליה.
הגוף הקלאסי מול הגוף העכשווי
ביצירה Wes Hempel, The Lure of Culture (study), 2016, oil on canvas, 22 x 20 inches, יוצר המפל סצנה טעונה בין שני גברים: האחד עירום למחצה, מחזיק בידיו מכנסי ג’ינס ונראה כאילו הוא נמצא ברגע של התפשטות או התלבשות; האחר לבוש בחולצה ועניבה, עומד מולו ומחזיק חוט דק הקשור לרגלו. המבט המוסט של הגבר העירום יוצר תחושה של מבוכה, היסוס או דריכות, כאילו מדובר ברגע אינטימי שהצופה נכנס אליו בלי רשות.
ברקע מופיע פסל המזכיר את “זורק הדיסקוס” (Discobolus / The Discus Thrower) של מיירון, שנוצר במקור בסביבות 460–450 לפנה״ס. הפסל היווני המקורי, שהיה עשוי כנראה ברונזה, לא שרד, והוא מוכר כיום דרך עותקים רומיים משיש. דמותו של זורק הדיסקוס הפכה לאחד הדימויים הידועים ביותר של הגוף הגברי האידיאלי בפיסול היווני הקלאסי: גוף אתלטי, מאוזן, מרוכז בתנועה ומקובל בתוך הקאנון האמנותי.
הצבת הפסל בין שני הגברים העכשוויים מחדדת את השאלה שמעסיקה את המפל: מתי עירום גברי נחשב לאידיאל אמנותי, ומתי הוא הופך למיני, קווירי או לא נוח לצפייה? הגוף הקלאסי של הפסל נתפס כגבוה, תרבותי ומרוחק, ואילו הגוף העכשווי של הגבר העירום למחצה נראה אינטימי, פגיע וטעון הרבה יותר.
החוט הדק המחבר בין שתי הדמויות מוסיף לציור ממד של שליטה, תלות או משיכה. הוא כמעט בלתי נראה, אך קובע את היחסים בין הגברים: אחד חשוף ופגיע, האחר לבוש ומחזיק בקצה החוט. כך המפל מצייר לא רק גוף גברי יפה, אלא מערכת יחסים של מבט, כוח ואינטימיות. דווקא לצד הפסל הקלאסי, שנראה “מותר” מבחינה אמנותית, הגוף העכשווי הופך לשאלה פתוחה: האם אנחנו מתבוננים בו כאידיאל, כאובייקט תשוקה, או כמשהו שמערער את ההבחנה בין השניים?
מן “שולף הקוץ” אל הגוף הגברי הפגיע
Wes Hempel, Male Hazard, 2017, oil on canvas, 30 × 24 inches. © Wes Hempel / Courtesy of www.WesHempel.com
רפרנס ליצירה של קוץ ברגל הפסל:
ביצירה Wes Hempel, Male Hazard, 2017, oil on canvas, 30 x 24 inches, מציג המפל גבר עירום היושב לבדו בתוך נוף סלעי ודרמטי. הגוף מצויר בריאליזם מוקפד מאוד: העור החלק, התאורה המדויקת, המעברים העדינים של אור וצל והקומפוזיציה הכמעט מושלמת עשויים להזכיר לצופה בן זמננו דימוי שנוצר בבינה מלאכותית. אך דווקא כאן נמצא המתח המעניין בעבודתו של המפל: המראה הכמעט־דיגיטלי נוצר באמצעות ציור פיגורטיבי מסורתי, המזכיר את מסורת הציור הקלאסי.
הדמות נראית כאילו היא בוחנת את כף רגלה, אולי לאחר שנכנס לה קוץ. תנוחת הגוף מזכירה את הפסל העתיק והמפורסם Spinario, הידוע גם בשם Boy with Thorn או Boy Pulling a Thorn from His Foot פסל ברונזה רומי עתיק של נער המוציא קוץ מכף רגלו, שמוצג כיום במוזיאונים הקפיטוליניים ברומא. הפסל המקורי מיוחס לאמן רומי אנונימי, כנראה מן המאה הראשונה לפנה״ס, והוא עצמו נשען על מסורת פיסולית קלאסית מוקדמת יותר.
אצל המפל, לעומת זאת, הדמות אינה ילד קלאסי ותמים, אלא גבר בוגר, עירום וחושני. כך המחווה לפסל העתיק מקבלת משמעות חדשה: הגוף הגברי אינו מוצג רק כאידיאל קלאסי ללימוד או להערצה, אלא גם כגוף פגיע, אינטימי וקווירי, הממוקם בתוך נוף פנטסטי כמעט חלומי.
הבדידות של הדמות חשובה לא פחות מהעירום שלה. אין כאן סצנה הרואית, קרב או פעולה גדולה, אלא רגע קטן של התכנסות פנימה. הגבר אינו מוצג כאתלט או כגיבור, אלא כדמות שעסוקה בכאב קטן, במגע עצמי, בבדיקה של הגוף. אם הפסל העתיק הציג נער קלאסי בפעולה יומיומית ועדינה, המפל הופך את המחווה הזאת לדימוי של גבריות אחרת: לא כוחנית, לא לוחמת, אלא חשופה, רכה ומלאת מודעות עצמית.
האודליסק הגברי והמסכה שמסתירה את הזהות
Édouard Manet, Olympia, 1863, oil on canvas, Musée d’Orsay, Paris.
Jean-Auguste-Dominique Ingres, La Grande Odalisque, 1814, oil on canvas, Musée du Louvre, Paris.
ביצירה נוספת של המפל מופיע גוף גברי עירום השוכב על בדים לבנים ואדומים, בתוך נוף סלעי ותיאטרלי. הדימוי מזכיר מיד את מסורת העירום השוכב בתולדות האמנות מן “ונוס מאורבינו” של טיציאן ועד “האודליסק הגדולה” של ז׳אן־אוגוסט־דומיניק אנגר ו“אולימפיה” של אדואר מאנה. אלא שאצל המפל, הגוף השוכב אינו נשי אלא גברי, והפנים אינן מזמינות את מבט הצופה אלא מוסתרות מאחורי מסכת פרה או שור.
כאן המפל יוצר מעין אודליסק גברי, אבל גם משבש את המסורת שממנה הוא שואב. באודליסק הקלאסית הגוף הנשי מוצג לעיתים קרובות כמושא תשוקה ברור: הוא שוכב, נפרש מול הצופה, והפנים או המבט מחזקים את יחסי הכוח בין המתבונן לבין הדמות המצוירת. אצל המפל, הגוף אכן חשוף וחושני, אבל המסכה משנה את הכול. היא הופכת את הדמות לדימוי חידתי, מיתולוגי ומעט מטריד.
הדמות הגברית העומדת משמאל, ללא חולצה, נראית כמעט כצופה פנימי בתוך הציור. ידו המושטת יכולה להיקרא כמחווה של עצירה, היסוס או פליאה, כאילו גם הוא אינו יודע כיצד להתייחס לגוף החשוף שלפניו. האם הוא נמשך אליו? נרתע ממנו? מנסה לעצור את המבט? או אולי הוא מייצג אותנו, הצופים, שנכנסים אל סצנה חושנית אך לא לגמרי מובנת?
המסכה היא אחד הפרטים החזקים ביותר ביצירה. מצד אחד, הגוף גלוי לגמרי; מצד אחר, הזהות מוסתרת. המפל יוצר כך מתח בין חשיפה לבין הסתרה, בין תשוקה לבין אנונימיות. ראש הפרה או השור יכול להזכיר גם עולם מיתולוגי זאוס והשור, אירופה, המינוטאור, קורבן פולחני או דמות חייתית למחצה. אבל במקום לתת תשובה אחת ברורה, המסכה משאירה את הדימוי פתוח ולא פתור.
בכך המפל הופך את מסורת האודליסק מסצנה של תשוקה ברורה לסצנה של מבט מסובך בין משיכה, הסתרה, מבוכה וזהות קווירית. המסכה מונעת מהציור להיות רק אירוטי או יפה, ומכניסה לתוכו שאלה: מי מסתכל? מי נחשק? ומדוע גם כשהגוף גלוי לגמרי, הזהות עדיין מוסתרת?
שלוש היצירות האלה מראות כיצד המפל אינו מצטט את תולדות האמנות באופן תמים. פעם הוא מעמיד את הגוף העכשווי מול האתלט הקלאסי של זורק הדיסקוס; פעם הוא מחליף את הילד העתיק מ״שולף הקוץ״ בגבר בוגר וחושני; ופעם הוא הופך את האודליסק הנשית לגוף גברי עטוי מסכה. בכל המקרים, העבר אינו מופיע אצלו כמשהו סגור ומקודש, אלא כחומר שאפשר לפרק, להזיז ולכתוב מחדש.
הכוח של המפל נמצא בכך שהוא אינו מוחק את תולדות האמנות, אלא נכנס אליהן. הוא משתמש בשפה שהמוזיאונים מכירים היטב שמן על בד, גוף אידיאלי, נוף קלאסי, פסל עתיק אבל משנה את מי שמופיע במרכז התמונה. הגוף הגברי הקווירי, שנדחק לשוליים או הוסתר, הופך אצלו לדמות הראשית.
בסופו של דבר, הציורים של וס המפל אינם רק יפים או ריאליסטיים. הם שואלים שאלה עמוקה על הזיכרון החזותי שלנו: אילו גופים התרגלנו לראות במוזיאון, ואילו גופים עדיין נראים לנו חריגים כשהם תופסים את אותו מקום? דרך ציורי שמן שנראים כמעט כמו חלום קלאסי, המפל מציע עבר אחר עבר שבו גם הגוף הגברי הקווירי יכול להיות מושא של יופי, תשוקה והיסטוריה.
התרעות פיקוד העורף