העלילה מגוללת את סיפורו של אסף, תיכוניסט שעובד בכלבייה ומתבקש להחזיר כלבה מקסימה לבעליה, בתקווה קטנה שהיא תרוץ ישר אליהם. אבל במקום לרוץ אל הבעלים היא לוקחת אותו למסע ברחובות ירושלים.
לפעמים יש בהצגות "רגעי זהב", אם אפשר לקרוא לזה כך, או כמו שמכנים בטקסטים "שורת השורות" שתופסים אותך. הרגעים של קריאת המחשבות ביומן של תמר היו כאלה. אלה רגעים שלא גרמו רק לאסף הדמות להתאהב בנפש הצעירה והיפה הזו, אלא גם לנו כקהל. הם מתארים את תמר כמתבגרת שמחפשת מקום להתחבא בו, לגדול בו, וששואלת שאלות קיומיות על גדילת הגוף לעומת גדילת הנפש.
עיצוב התפאורה היה רוקיסטי ואפרורי. הפנסים היו רחוב, עדים להרפתקה, סגרו על הדמויות הראשיות וגם הראו את הדרך, כאילו מסמלים את הבדידות. הבחירה ברחוב אפל ואלמוני היא בחירה מובנת, אבל אישית הייתי שמחה להתייחסות מיוחדת לירושלים. רציתי להריח את הייחודיות הזו ששייכת רק לה.
אם יש נקודה שפחות עבדה עבורי, היא כמה דיאלוגים ארוכים מדי - כמו הסצנה של אגם וניר עם הבריכה או הסצנה עם תיאודורה הנזירה - שהפואנטה שלהם הובהרה מהר יחסית וקטעה מעט את רצף העלילה.
בסוף, הסרט טלטל אותי בהקשר של הסכנה והסמים, ובהצגה הפן הזה לא מורגש כמשהו תהומי או מפחיד, מלבד רגע אחד - אולי כי לא רצו לטרגר. אבל ההצגה תפסה אותי ברגעי ההתאהבות דרך היומן, וברגעי הבדידות והרצון הבלתי נגמר שלנו להרגיש איזושהי שייכות. בשלב מסוים אפילו אסף אומר: "תמר היא האדם הכי קרוב אליי, אבל אני בכלל לא מכיר אותה". אבסורדיות במיטבה. וגם אם היא לא מושלמת, היא בהחלט מביאה זווית מעניינת ושונה.
התרעות פיקוד העורף