הוקני נולד ב־1937 בברדפורד, יורקשייר שבאנגליה. הוא למד בבית הספר לאמנות בברדפורד ולאחר מכן ב־Royal College of Art בלונדון, שם התבלט כאמן צעיר, מרדן, צבעוני ואינטליגנטי. כבר בתחילת דרכו הוא לא הסתפק בציור יפה או אקדמי, אלא ביקש לנסח שפה אישית. בשנות ה־60 הוא נחשב לאחד האמנים הבולטים של הפופ ארט הבריטי, אך מהר מאוד התברר שהוא גדול יותר מכל תווית סגנונית אחת. הוקני ידע לקחת מהפופ את הצבעוניות, מהקוביזם את ריבוי נקודות המבט, מהציור הקלאסי את חשיבות הקומפוזיציה ומהחיים האישיים את האינטימיות.
אחד ההיבטים החשובים ביצירתו הוא הקשר שלו לקהילה הגאה. הוקני היה אמן הומוסקסואל גלוי בתקופה שבה הדבר עדיין לא היה מובן מאליו. בבריטניה, יחסים הומוסקסואליים בין גברים הופללו עד 1967, ולכן עצם הבחירה שלו לעסוק בגבריות, תשוקה, זוגיות גברית ומבט קווירי הייתה משמעותית ואפילו אמיצה.
כאמן גאה, הוקני לא עסק רק בזהות מינית ככותרת פוליטית. הוא צייר אהבה, געגוע, בדידות, גוף, חברות ופרידה. הדיוקנאות שלו של גברים ושל זוגות גבריים אינם נראים כמו מניפסטים ישירים, אלא כמו רגעים אנושיים מאוד. בכך טמון כוחו: הוא הכניס את החיים הקוויריים לתוך עולם האמנות לא כחריגה, אלא כחלק טבעי מהחיים המודרניים.
מבחינה טכנית, חשוב להבין שהוקני לא התחיל כאמן דיגיטלי. העבודות המוקדמות והמפורסמות שלו נעשו בטכניקות מסורתיות כמו שמן, אקריליק, רישום והדפס. למשל, A Bigger Splash משנת 1967 צוירה באקריליק על בד.
מבין יצירותיו המפורסמות ביותר, A Bigger Splash היא אולי האיקונית מכולן. בציור רואים בריכת שחייה כחולה, בית מודרניסטי, כיסא, שמיים בהירים ונתז מים גדול. האדם שקפץ לבריכה אינו נראה; רק התוצאה של הפעולה נשארה. זהו ציור על רגע קצר מאוד, כמעט בלתי ניתן לתפיסה: קפיצה שנמשכת שנייה או שתיים, אך הופכת לציור מתוכנן ומדויק. השקט מסביב לבריכה מדגיש את הדרמה של המים. מצד אחד, הציור נראה קריר, נקי וכמעט פרסומי; מצד שני, יש בו משהו מסתורי מי קפץ? לאן נעלם הגוף? ומה בעצם מסתתר מאחורי החיים היפים של קליפורניה?
האקריליק התאים לו מאוד משום שהוא אפשר צבעים שטוחים, נקיים ובהירים, שהתאימו לאור של קליפורניה, לבריכות השחייה ולאדריכלות המודרניסטית שראה סביבו.
רק בשלב מאוחר מאוד בחייו הגיע פרק האייפד. הוקני התחיל להשתמש באייפון בעיקר סביב סוף שנות ה־2000, ולאחר שאחותו סיפרה לו על אפליקציית ציור בשם Brushes, הוא החל לצייר באמצעותה. בהמשך עבר גם לאייפד, שאפשר לו מסך גדול יותר, קרוב יותר למחברת רישום. חשוב להדגיש: אלה לא היו עבודות בינה מלאכותית ולא דימויים שנוצרו בלחיצת כפתור. הוקני צייר ביד, על גבי המסך, בעזרת האצבע או עט דיגיטלי. הוא השתמש במברשות דיגיטליות, שכבות, אפשרות למחיקה ותיקון, והדפיס חלק מהעבודות על נייר גדול. מבחינתו, האייפד לא החליף את הציור אלא הרחיב אותו. הוא הפך לכלי רישום נייד, כמעט כמו פנקס סקיצות מודרני.
יצירה מרכזית נוספת היא Portrait of an Artist (Pool with Two Figures) משנת 1972.
גם Mr and Mrs Clark and Percy משנת 1971 היא יצירה חשובה מאוד.
זהו דיוקן זוגי של מעצב האופנה אוסי קלארק והמעצבת סיליה בירטוול, שהיו חבריו של הוקני. בציור הם נמצאים בחדר ביתי, כמעט יומיומי, אבל כל פרט בו טעון במשמעות: העמידה, הישיבה, המרחק ביניהם, החתול, האור, החלון והמבטים. היצירה מזכירה במבנה שלה את The Arnolfini Portrait של יאן ואן אייק מהמאה ה־15, שגם הוא דיוקן זוגי בתוך חלל ביתי עמוס סמלים.
אצל ואן אייק מדובר בזוג נשוי ובסימבוליקה דתית וחברתית; אצל הוקני מדובר בזוג מודרני, בוהמייני, אך גם במערכת יחסים שיש בה מתח ושבריריות.
ביצירה My Parents משנת 1977, הוקני מתרחק מהשמש של קליפורניה וחוזר אל המשפחה.
הוא מצייר את הוריו בחדר שקט: האם מביטה ישירות בצופה, האב שקוע בקריאה. זהו ציור אינטימי מאוד, כמעט צנוע, שמראה צד אחר שלו. לא בריכה, לא גוף חשוף, לא צבעוניות נוצצת, אלא זוג הורים, זמן, הזדקנות וקרבה משפחתית. יש בציור הזה כנות גדולה, והוא מזכיר שהוקני היה לא רק צייר של תרבות פופ ואור, אלא גם צייר של יחסים אנושיים.
כדי להבין את הוקני בתוך תולדות האמנות, אפשר לקשור אליו כמה יצירות ואמנים מפורסמים. הראשון הוא פיקאסו והקוביזם. הוקני הושפע מהרעיון שתמונה אינה חייבת להציג נקודת מבט אחת בלבד. בקולאז׳ים הצילומיים שלו הוא מפרק את המציאות ומרכיב אותה מחדש, בדומה לרעיון הקוביסטי של ריבוי מבטים. גם אם הסגנון החיצוני שונה מאוד מפיקאסו, השאלה דומה: איך באמת אנחנו רואים את העולם?
דוגמה מרכזית להשפעת הקוביזם על הוקני היא בקולאז׳ הצילומי David Hockney, Mother, Bradford, Yorkshire, 4 May 1982, הוקני מצלם את אמו לא כתצלום אחד שלם ורגיל, אלא כאוסף של מבטים קטנים המחוברים זה לזה.
הדמות שלה נבנית מתוך ריבוי פריימים, זוויות וקטעים, ולכן היא נראית גם מוכרת וגם מפורקת, כאילו הזיכרון של האם מורכב מחלקים שונים של מבט, זמן וקרבה. במובן הזה אפשר לקשור את הוקני לקוביזם של פבלו פיקאסו, למשל ביצירה Girl with a Mandolin / Fanny Tellier משנת 1910.
אצל פיקאסו הדמות מתפרקת לצורות גאומטריות, מישורים וזוויות, כך שהצופה לא רואה אותה מנקודת מבט אחת אלא מכמה נקודות מבט בו־זמנית. אצל הוקני הפירוק נעשה לא באמצעות צבע ושמן על בד, אלא באמצעות צילום ופולארויד; אך השאלה דומה: האם אפשר לתאר אדם באמת דרך מבט אחד בלבד? אם פיקאסו מפרק את הגוף בציור כדי להראות את מורכבות הראייה, הוקני מפרק את צילום אמו כדי להראות שדיוקן אינו רק דמיון חיצוני, אלא גם זמן, זיכרון, תנועה ויחסים רגשיים בין האמן לבין מי שהוא מתבונן בה.
גם אדוארד הופר יכול להיות נקודת השוואה מעניינת. אצל הופר יש חדרים, חלונות, אור חזק ובדידות אמריקאית. אצל הוקני יש לעיתים אור בהיר יותר וצבעוניות שמחה יותר, אך גם אצלו המרחבים הביתיים והבריכות אינם תמיד רק שמחים. הם יכולים להיות גם מקומות של שקט, ריקנות והמתנה. לדוגמה היצירה Edward Hopper, Rooms by the Sea.
בסופו של דבר, דייוויד הוקני היה אמן של מבט. הוא לימד אותנו שציור יכול להיות גם אישי וגם אוניברסלי, גם קלאסי וגם טכנולוגי, גם חושני וגם אינטלקטואלי. הוא צייר בריכות, אבל למעשה צייר זמן; הוא צייר חברים ובני זוג, אבל למעשה צייר יחסים; הוא צייר נופים באייפד, אבל למעשה הראה שגם מסך יכול להפוך לכלי של התבוננות עמוקה.
הוקני ייזכר כאמן שלא פחד להשתנות. הוא לא נצמד למדיום אחד, לא לסגנון אחד ולא לתקופה אחת. הוא העז להיות גלוי בתקופה שלא תמיד קיבלה אותו, העז לצייר יופי בלי להתנצל, והעז להשתמש בטכנולוגיה מבלי לוותר על היד, העין והרגש. אולי זו הסיבה שיצירתו נשארת כל כך חיה: היא מזכירה לנו שהאמנות אינה רק מה שאנחנו רואים, אלא הדרך שבה אנחנו לומדים להסתכל.
התרעות פיקוד העורף