יש אמנים מהעבר שהדימויים שלהם ממשיכים לחיות גם מאות שנים אחרי שנוצרו. סנדרו בוטיצ'לי הוא אחד מהם. ונוס העומדת על צדפה, שלוש הגרציות הרוקדות ביער, ונוס ומארס הנחים זה לצד זו כל אלה הפכו לדימויים מוכרים כל כך, עד שגם מי שלא למד תולדות האמנות מזהה בהם משהו “קלאסי”, עדין והרמוני.
אני אוהבת את בוטיצ'לי במיוחד בגלל האיפוק שלו. היופי אצלו אינו צעקני. הדמויות נראות כאילו הן מרחפות בין עולם אנושי לעולם מיתולוגי. הגוף עדין, התנועה רכה, הפנים שקטות, והציור כולו עטוף בתחושה פיוטית. אבל דווקא בגלל שהדימויים שלו הפכו כל כך מזוהים עם יופי קלאסי, מעניין לראות מה קורה כאשר אמן עכשווי כמו דייוויד לה־שאפל לוקח אותם למקום אחר לגמרי.
לה־שאפל, שנולד בשנת 1963 בארצות הברית, מוכר כצלם צבעוני, מבוים, תיאטרלי ומוגזם במכוון. הוא עובד עם עולם של אופנה, סלבריטאים, תרבות פופ, מיניות, דת, קיטש וביקורת חברתית. לכבוד חודש הגאווה, מעניין במיוחד להתבונן בו כאמן קווירי שמשתמש ביופי לא רק כדי לפתות את העין, אלא גם כדי לשאול שאלות על גוף, זהות, כוח, צרכנות ופוליטיקה.
במבט ראשון, לה־שאפל ובוטיצ'לי נראים כמעט הפכים. בוטיצ'לי מצייר עולם שקט, רך ומיתולוגי; לה־שאפל יוצר עולם רועש, מבריק, מלא צבעים ותאורה מלאכותית. אבל דווקא הפער הזה יוצר את העניין: לה־שאפל אינו מעתיק את בוטיצ'לי, אלא משתמש בו כנקודת פתיחה. הוא לוקח קומפוזיציות מוכרות מהרנסנס ושואל מה הן אומרות כשהן מופיעות בתוך העולם שלנו עולם של צילום, פרסום, אופנה, קהילה גאה, מלחמות, כסף וניצול.
אחת הדוגמאות החשובות לכך היא הקשר בין Venus and Mars של בוטיצ'לי לבין Rape of Africa של לה־שאפל משנת 2008.
בציור המקורי של בוטיצ'לי, ונוס, אלת האהבה, ערה ושקטה, ואילו מארס, אל המלחמה, ישן שינה עמוקה. סביבם מופיעים סאטירים קטנים ומשעשעים. התחושה היא שהאהבה הצליחה להרדים את המלחמה. ונוס שולטת במרחב לא בכוח, אלא בשלווה. הציור מציג עולם שבו היופי והאהבה גוברים על האלימות.
אצל לה־שאפל, אותה קומפוזיציה מקבלת משמעות הרבה יותר קשה. במקום זוג מיתולוגי מהרנסנס, הוא מציב את נעמי קמפבל כדמות מרכזית, מלכותית ומפוארת, מוקפת זהב ודמויות ילדים. אבל מאחורי היופי הזה מסתתר עולם פצוע: נוף הרוס, אלימות, נשק, תחושה של ניצול ומשאבים שנלקחו. אם אצל בוטיצ'לי המלחמה ישנה, אצל לה־שאפל המלחמה ערה לגמרי. היא נמצאת ברקע, בתוך הסמלים, בתוך הזהב ובתוך הפער בין הזוהר של הדמות לבין המציאות האלימה שמסביבה.
זה ההבדל המרכזי בין שתי היצירות: אצל בוטיצ'לי היופי יוצר הרמוניה; אצל לה־שאפל היופי מסתיר פצע. הצופה נמשך אל הצילום בגלל הצבעים, הגוף, הפאר והבימוי, אבל אז מבין שהעבודה אינה רק יפה. היא מדברת על קולוניאליזם, על ניצול, על אפריקה כגוף וכמשאב, ועל הדרך שבה התרבות המערבית אוהבת להתבונן ביופי בלי תמיד לראות את המחיר שמאחוריו.
יצירה נוספת שבה לה־שאפל מתייחס לבוטיצ'לי היא Rebirth of Venus משנת 2009. המקור, The Birth of Venus, הוא אולי אחד הדימויים המפורסמים ביותר בעולם: ונוס עומדת עירומה על צדפה, שערה הארוך מכסה את גופה, והרוח מביאה אותה אל החוף. הכול נראה עדין, כמעט חסר משקל. ונוס של בוטיצ'לי אינה אישה רגילה, אלא אידיאל של יופי. היא מופיעה מתוך הים כאילו נולדה מתוך חלום.
אצל לה־שאפל, ונוס נולדת מחדש, אבל לא באותו עולם תמים והרמוני. היא כבר לא שייכת רק למיתולוגיה, אלא גם לעולם של צילום אופנה, פרפורמנס, תאורה מלאכותית ותרבות פופ. אם ונוס של בוטיצ'לי מייצגת יופי קלאסי, ונוס של לה־שאפל מייצגת יופי עכשווי: מודע לעצמו, מבוים, צבעוני ומלאכותי. הוא שואל בעצם מה קרה לוונוס בעידן שלנו. האם היא עדיין אלה? האם היא דימוי פרסומי? האם היא גוף שמסתכלים עליו? האם היא פנטזיה? אולי כל התשובות נכונות יחד.
גם כאן המחווה אינה רק חיקוי. לה־שאפל שומר על הרעיון של ונוס כדימוי מרכזי של יופי, אבל משנה את האווירה. אצל בוטיצ'לי יש לידה מיתולוגית; אצל לה־שאפל יש לידה מחדש בתוך עולם של דימויים. ונוס כבר אינה רק סמל לטוהר ויופי אידיאלי, אלא גם סמל לשאלה איך התרבות שלנו מייצרת יופי, מוכרת אותו, מצלמת אותו וצורכת אותו. המחווה השלישית קשורה ל־Primavera, ציור האביב של בוטיצ'לי, ובמיוחד לדמותן של שלוש הגרציות.
בציור המקורי, שלוש הגרציות עומדות זו לצד זו בתנועה מעגלית, לבושות בבדים שקופים ועדינים. הן מייצגות חן, יופי, פוריות, יצירתיות והרמוניה. הגוף הנשי אצל בוטיצ'לי מוצג כרך, אלגנטי וכמעט מוזיקלי.
בעבודה For Then It Was Vital, For Then It Was Graceful, לה־שאפל לוקח את הרעיון הזה ומעביר אותו אל גוף גברי. זהו שינוי חשוב מאוד. דימוי שבמשך מאות שנים היה מזוהה עם נשיות, חן ועדינות, מקבל אצלו פרשנות גברית וקווירית. הגוף הגברי אינו מוצג רק כחזק או קשוח, אלא גם כרך, חושני, פגיע ויפה. בכך לה־שאפל מערער על ההפרדה הישנה בין נשיות כעדינות וגבריות ככוח.
במובן הזה, העבודה שלו מתאימה מאוד לחודש הגאווה. היא מציעה לחשוב מחדש על הגוף הגברי ועל האופן שבו מותר לו להיראות באמנות. הגבר אצל לה־שאפל יכול להיות גם חזק וגם עדין, גם פיזי וגם רגשי, גם חושני וגם מלא חן. הוא לא צריך לבחור בין כוח לבין רכות.
לכן המחוות של לה־שאפל לבוטיצ'לי אינן רק משחק חזותי בין עבר להווה. הן מראות כיצד תולדות האמנות ממשיכות להשתנות בכל פעם שאמן חדש נוגע בהן. בוטיצ'לי יצר עולם של מיתולוגיה, אהבה, אביב והרמוניה. לה־שאפל לוקח את אותו עולם ומכניס אליו שאלות עכשוויות: מי רשאי להיות ונוס? מה מסתתר מאחורי יופי? איך גוף גברי יכול להיראות? ואיך דימוי קלאסי יכול להפוך לביקורת על מלחמה, צרכנות וניצול?
לה־שאפל אינו מבטל את בוטיצ'לי, אלא מדבר איתו. הוא שומר את האלגנטיות והקומפוזיציה, אבל מחליף את השקט בעולם צבעוני, רועש ופוליטי יותר. אצל בוטיצ'לי היופי מבקש לרומם את הצופה. אצל לה־שאפל היופי קודם כול מושך אותנו פנימה ואז מאלץ אותנו לשאול מה באמת מסתתר מאחורי הברק.
התרעות פיקוד העורף