לכאורה מדובר בשני עולמות נפרדים: האחד מוקדש לקינוח המפורסם של המזרח התיכון, והשני לאמנות עכשווית צבעונית. בפועל, שניהם עוסקים באותו נושא בדיוק, הדרך שבה סיפור אישי הופך למורשת תרבותית.
החידוש הגדול הוא ההבנה שאוכל אינו רק עניין של טעם. הוא זיכרון, זהות ושפה תרבותית. סדנת הכנאפה שמתקיימת במקום אינה מיועדת רק ללמד טכניקת הכנה, אלא לאפשר מפגש בלתי אמצעי עם מסורת שנשמרה במשך שנים בתוך המשפחה והקהילה. דרך הגבינה, הסמנה, הקדאיף והפיסטוקים מתגלה סיפור רחב יותר על אירוח, נדיבות וחיבור בין תרבויות.
ממרכז המבקרים של שפיק ניתן לעבור תוך מספר דקות נסיעה אל הסטודיו של סאם חלבי, אחד האמנים הישראלים המזוהים ביותר כיום עם אמנות נגישה ועממית. "בית הצבעים", השוכן בבית ילדותו, הוא הרבה יותר ממוזיאון. זהו מיצב מתמשך שבו הבית עצמו הפך ליצירת אמנות.
ארבע קומות של צבע, מאות גוונים, אינספור אובייקטים שעברו טרנספורמציה אמנותית וחוויה שנעה בין ילדות, זיכרון ופנטזיה. אך מאחורי הצבעוניות המסחררת מסתתר גם סיפור אישי. חלבי מרבה לדבר על השפעתה של אמו ועל הקשר העמוק שבין היצירה לבין החיים עצמם. אחד החדרים המרגשים ביותר בבית מוקדש לזכרה של אמו, שעודדה אותו ליצור עוד בילדותו, ומעניק ממד אינטימי למקום שמצטלם היטב אך מבקש גם לעורר מחשבה.
בבית הצבעים מוצגים מיצגים חדשים לצד עבודות שעתידות לצאת בקרוב לתערוכות באירופה ובארצות הברית. המבקרים זוכים לא רק לראות את העבודות אלא גם לפגוש את האמן עצמו ולשמוע ממנו על הדרך שהובילה אותו מהכרמל אל הבמות הבינלאומיות.
שני המקומות הללו אינם מציעים רק בילוי. הם מציעים היכרות עם שני יוצרים שבחרו לקחת את סיפור חייהם ולהפוך אותו לחוויה ציבורית. בדרייה עושה זאת באמצעות אוכל, חלבי באמצעות צבע, אך שניהם עוסקים בזיכרון, במשפחה, במורשת וביכולת של תרבות לחבר בין אנשים.
בעידן שבו רבות מהאטרקציות מתמקדות במהירות ובצריכה, מרכז המבקרים של שפיק ו"בית הצבעים" של סאם חלבי מציעים דווקא הזמנה להתעכב, להקשיב לסיפור, לטעום מסורת ולגלות כיצד כנאפה וציור יכולים להפוך לשער כניסה להבנת תרבות שלמה.
התרעות פיקוד העורף