בתקופתו, בשנות ה-50 וה-60, היה צריך לא מעט אומץ כדי לצייר ולפרסם ציורים מיניים, חשופים וישירים כמו שלו. היום אולי אנחנו רגילים לראות דימויים חושפניים בפרסומות, ברשתות החברתיות ובתרבות הפופולרית, אבל באותן שנים הגוף הנשי עדיין עורר הרבה מבוכה, ביקורת וצנזורה. וסלמן לא הסתיר את המשיכה לגוף, אלא הפך אותה לנושא המרכזי של הציור. הוא צייר עירום נשי בצורה גדולה, צבעונית ובולטת, כמעט כמו שלט פרסומת, ובכך גרם לצופה לשאול את עצמו: האם אנחנו מסתכלים על אישה, על דימוי, על פנטזיה, או על מוצר צריכה?
עניין נוסף שתפס אותי הוא הקשר של וסלמן לתולדות האמנות. גם כשהציורים שלו נראים מאוד מודרניים ופופיים, אפשר להרגיש שהוא ממשיך מסורת ארוכה של ציורי עירום נשי באמנות המערבית. הוא מזכיר במובן מסוים את ציורי ונוס, האודליסקות והנשים השוכבות מהעבר, אבל במקום להציג אותן בעולם מיתולוגי, אלגנטי או קלאסי, הוא מכניס אותן לתוך סלון אמריקאי, ליד וילון, פרחים, סיגריה, רדיו או מוצרי צריכה. כך הוא הופך את העירום הקלאסי למשהו עכשווי, יומיומי, ולעיתים גם אירוני.
בעיניי, זו אחת הסיבות שהעבודות שלו עדיין מעניינות היום. הן לא רק "יפות" או "חושניות", אלא מציבות שאלה על המבט שלנו: למה אנחנו נמשכים לדימויים מסוימים? מי קובע מה נחשב יפה? ואיך תרבות הצריכה משתמשת בגוף, במיוחד בגוף הנשי, כדי למשוך תשומת לב? וסלמן מצליח ליצור עבודות שנראות פשוטות במבט ראשון, אבל ככל שמתבוננים בהן יותר, מבינים שהן מדברות על הרבה יותר מאשר עירום או צבעוניות. הן מדברות על תשוקה, פרסום, בית, נשיות, פופ-ארט והגבול הדק שבין אמנות לבין מוצר.
אמן נוסף עכשווי בטכניקה טכנולוגית חדשה בשילוב AI
הטכנולוגיה ביצירה אינה רק כלי טכני, אלא חלק מהרעיון עצמו. החוטים הדיגיטליים והרובוטים מגיבים לצופה, מייצרים קשרים חדשים ולעיתים גם מפריעים או "גונבים את ההצגה". בעיניי, שהרבני מציג כאן מחשבה עכשווית על העולם שלנו: אנחנו מחוברים כל הזמן דרך מסכים, רשתות ואלגוריתמים, אבל לא תמיד ברור אם הטכנולוגיה מקרבת בינינו או דווקא משתלטת על הקשר האנושי. ה-AI והמערכות האינטראקטיביות הופכים את היצירה למעין ניסוי חי על תלות, שיתוף פעולה, שליטה ותשומת לב בעידן הדיגיטלי.
ביצירה זו מופיע סוג של מיצב. המיצב באמנות הוא יצירה שלא מסתכלים עליה כמו על ציור אחד שתלוי על קיר, אלא נכנסים אליה או מתבוננים בה כמרחב שלם. היא יכולה להיות בנויה מחפצים, סאונד, אור, וידאו, תנועה וחומרים שונים, כך שהצופה מרגיש שהוא נמצא בתוך עולם קטן שהאמן בנה במיוחד עבורו. במקרה של העבודה של גיא גולדשטיין, המיצב מזמין התבוננות איטית וסקרנית: השולחן הגדול מלא בפרטים קטנים, וכל מבט מגלה חפץ אחר, מנגנון אחר או צורה חדשה שלא שמנו לב אליה קודם. הסאונד שמלווה את העבודה מוסיף תחושה מרגיעה וכמעט מהפנטת, כאילו החפצים הקטנים חיים בתוך מערכת עדינה משלהם. בעיניי, זה אחד הדברים המרגשים ביצירה שהיא לא נחשפת בבת אחת, אלא נבנית לאט מול העיניים, וכל צפייה בה מרגישה כמו גילוי נוסף.
התרעות פיקוד העורף