פועלו של סמי פרי חולל פריחה ומהפכה חסרות תקדים בתרבות הריקוד והפנאי בתל אביב ומחוצה לה. בית הספר בניהולו הפך לנקודת מפגש מרכזית לעירוניות הישראלית המתחדשת כאנטיתזה מוחלטת לתרבות הריקוד של ההתיישבות העובדת והקיבוצים, שם שלטו ריקודי העם וההורה הסוערת כביטוי לחלוציות וקולקטיביות; אצל סמי, לעומת זאת, האינדיבידואל והזוגיות עמדו במרכז הרחבה לקצב הצעדים האירופיים והדרום-אמריקאיים.
המוטו המרכזי שהוביל את הוראת הריקוד בבית הספר היה: "אל תהיו פרח קיר". זו הייתה מעין קריאה לתלמידיו הפוטנציאליים לצאת אל רחבת הריקודים, להעז, לקחת חלק ולא להישאר בצד.
באחת הכתבות הרבות שפורסמו אודותיו ואודות פועלו, פנה סמי ישירות אל הרקדנית המתחילה ועודד אותה במילים: "הריקוד הנו עצם הביטוי לתנועות חופשיות וקלות, על כן, אל תהיי מאובנת. ככל שאת מרבה לרקוד, כן הופכים שרירייך מאומנים ומפותחים. לאחר זמן, תוכלי לרקוד בקלות, באורח נאה וללא עייפות. אל תגררי את רגלייך על הרצפה – העברת הרגליים באוויר במקום שפשופן מאפשרת להן תנוחה קלה ורטובה חופשית לנוע בכל כיוון."
כדי להנגיש את צעדי הריקוד מעבר לכותלי בית הספר, פרסם סמי חוברות הדרכה, ביניהן: "ריקודים מודרניים" ו"למד רומבה ואת הריקוד החדש ממבו" שזכו להצלחה רבה.
עולם הריקוד הסלוני בישראל עבר קפיצת מדרגה מקצועית הודות לפעילותו הציבורית של שמי, אשר הקים בשנת 1965 את העמותה לקידום הריקודים הסלוניים בישראל וכיהן כיושב הראש שלה במשך שלושים שנה.
בשנת 1995 הוא יזם והפיק את תחרות הריקודים הסלוניים המקצועיים הראשונה בישראל בבית דני בתל אביב, שזכתה להצלחה רבה ולהכרה בינלאומית.
נוכחותו של בית הספר בתודעה התרבותית לא נעצרה ב"גבעת חלפון אינה עונה". מי שלא למד צ'יקום אצל סמי, צפה בו רוקד סטפס בתוכנית הטלוויזיה "שמיניות באוויר", לצד שמי ועדי בתו. השניים התארחו גם ב"מטרונום" כשומרי הגחלת. בנוסף, הופקו שני סרטים תיעודיים שהוקדשו לפועלם של "סמי ובנו": "אין רגליים שמאליות" ו"אין דה מוד".
התרעות פיקוד העורף