מעטות היצירות בתולדות האמנות שעוררו שערורייה כה גדולה והמשיכו, יותר ממאה וחמישים שנה לאחר יצירתן, להעניק השראה לדורות של אמנים. בציור "ארוחת בוקר על הדשא" משנת 1863 הציג אדואר מאנה סצנה שנראית במבט ראשון פשוטה: שני גברים לבושים יושבים בחורשה לצד אישה עירומה, ואישה נוספת מתרחצת מאחוריהם. אולם דווקא הפשטות המדומה של המפגש הפכה אותו לאחד הציורים המהפכניים של המאה ה-19.
מדוע הציור היה שערורייתי?
הציור נדחה בידי חבר השופטים של הסלון הרשמי בפריז והוצג ב"סלון הדחויים" של 1863 תחת השם "הרחצה". הקהל הגיב בצחוק, בלעג ובזעזוע. הבעיה לא הייתה עצם הצגת העירום: עירום נשי הופיע באמנות האירופית במשך מאות שנים, אך בדרך כלל הוצג בדמות ונוס, נימפה, אלה או דמות מיתולוגית אחרת. המסגרת ההיסטורית או המיתולוגית הפכה את הגוף העירום לראוי ומקובל.
אצל מאנה אין סיפור מיתולוגי שמגן על הצופה. האישה העירומה אינה אלה רחוקה אלא אישה בת הזמן, המזוהה עם הדוגמנית והאמנית ויקטורין מורן. גם שני הגברים לבושים בבגדים פריזאיים עכשוויים. הקהל הבין שהוא אינו מתבונן בעולם עתיק ודמיוני, אלא במפגש אפשרי בין אנשים ממשיים.
הניגוד בין האישה העירומה לגברים הלבושים יוצר תחושה של חשיפה ושל חוסר שוויון. עם זאת, האישה אינה מסיטה את מבטה בבושה. היא מביטה ישירות בצופה, כאילו הבחינה בו בעודו בוחן את גופה. כך מתהפכים יחסי הכוח: הצופה אינו רק מי שמביט, אלא גם מי שנתפס במבטו.
ציור על המתח שבין מציאות לאשליה
מאנה התבסס על קומפוזיציות מהאמנות הקלאסית והרנסנסית, אך העביר אותן אל ההווה. בכך הוא כאילו שאל: מדוע גוף עירום נחשב מכובד כאשר הוא שייך לעולם המיתולוגיה, אך מגונה כשהוא מוצג כחלק מהחיים המודרניים?
גם מבחינה ציורית היצירה הפרה את כללי האקדמיה. גופה הבהיר של האישה נראה כמעט שטוח, ללא הצללה הדרגתית היוצרת אשליה פיסולית. הדמות המתרחצת ברקע גדולה מדי ביחס למרחק שבו היא אמורה להימצא, ולכן הפרספקטיבה נראית משובשת. הנוף עצמו אינו יוצר מרחב טבעי ומשכנע לחלוטין, אלא מזכיר תפאורה שהוצבה מאחורי הדמויות.
הציור עוסק אפוא לא רק בפיקניק או בעירום, אלא גם בעצם פעולת הציור. מאנה אינו מנסה לגרום לנו לשכוח שאנו מביטים בבד צבוע. הוא מציב זה לצד זה טבע ותפאורה, עירום ולבוש, מסורת והווה, מציאות והעמדת פנים. אולי משום כך נעשתה היצירה לאחת מנקודות הפתיחה של האמנות המודרנית.
פיקאסו: לפרק את מאנה ולהרכיבו מחדש
כמעט מאה שנה לאחר מכן חזר פבלו פיקאסו אל הקומפוזיציה של מאנה ויצר סדרה גדולה של ציורים, רישומים, הדפסים ופסלים בעקבותיה. בגרסת "ארוחת בוקר על הדשא, בעקבות מאנה" משנת 1960 הוא אינו מעתיק את המקור, אלא מפרק אותו.
הדמויות נעשות גסות, זוויתיות ומוגזמות, והמרחב מאבד את הפרספקטיבה הטבעית שלו. פיקאסו הופך את הציור המפורסם למעבדה של צורה, צבע וגוף. במקום להתייחס למאנה כאל יצירת מופת שאסור לגעת בה, הוא מנהל עמו שיחה חופשית ולעיתים אפילו הומוריסטית. אצל פיקאסו המסורת אינה דבר קפוא, אלא חומר שאפשר לפרק ולבנות מחדש.
מיקלין תומאס: מי רשאית להופיע בתולדות האמנות?
ביצירתה של מיקלין תומאס, Le Déjeuner sur l’herbe: Les trois femmes noires משנת 2010, את מקומם של שני הגברים והאישה העירומה תופסות שלוש נשים שחורות, לבושות ובטוחות בעצמן. הן מביטות ישירות בצופה ואינן נראות כאובייקטים פסיביים שנועדו להנאתו.
תומאס משנה את מוקד הכוח של היצירה. במקום גוף נשי לבן החשוף בתוך סביבה גברית, היא מציגה נשים שחורות כנוכחות מרכזית, עצמאית ואופנתית. המחווה שואלת מי זכתה לאורך ההיסטוריה להופיע בציור המערבי, מי הודרה ממנו ומי שולטת כיום באופן שבו היא נראית. הצילום והקולאז׳ היו שלבי הכנה לעבודת קיר גדולה, שבה שילבה תומאס צבע ואבני חן נוצצות.
ג׳ף קונס: הצופה נכנס לתמונה
בעבודתו Gazing Ball (Manet Luncheon on the Grass) מהשנים 2014–2015 הציב ג׳ף קונס כדור זכוכית כחול ומבריק מול העתק של ציורו של מאנה. הכדור משקף את חלל התצוגה ואת פניו של האדם העומד מול היצירה.
אם אצל מאנה האישה מביטה בצופה, אצל קונס הצופה ממש רואה את עצמו בתוך התמונה. יצירת המופת ההיסטורית וההווה נפגשים על אותו משטח. הכדור, המזכיר קישוט גינה פופולרי, מחבר בין אמנות מוזיאלית לבין תרבות צריכה וקיטש. קונס אינו רק מעתיק את מאנה, אלא שואל כיצד המבט שלנו, הזיכרונות שלנו והנוכחות שלנו משנים יצירה מוכרת.
קהינדה ויילי: מאנה בתוך ג׳ונגל עכשווי
בציור Lunch with Inettia, Lucemy and Soukenya משנת 2022 מציב קהינדה ויילי שלוש נשים שחורות עכשוויות בתוך צמחייה שופעת ודקורטיבית. העלים והפרחים אינם נשארים ברקע בלבד, אלא עוטפים את הדמויות וכמעט פולשים אל המרחב שלהן.
ויילי משתמש בשפה של ציורי המופת האירופיים, אך מעניק את מרכז הבמה למי שבדרך כלל נעדרו מהם. הנשים אינן דמויות שוליות בנוף ואינן ממתינות לאישורו של הצופה. הן תופסות את המקום בביטחון, בעוד הרקע הדחוס הופך את החורשה השקטה של מאנה למרחב חי, מוגזם וכמעט מלכותי.
"ארוחת בוקר על הדשא" ממשיכה לעורר מחוות משום שהיא עצמה בנויה מתוך סתירות: היא ישנה וחדשה, מציאותית ומלאכותית, חושפנית ומסתורית. כל אמן שב אליה כדי לשאול מחדש מי מביט, מי נראה, מי מכוסה ומי רשאי לתפוס את מרכז התמונה.
התרעות פיקוד העורף