האמנות משתנה יחד איתנו: המפגש האישי שלי עם יעקב אגם | הילה יניב

כולנו מכירים את המזרקה בכיכר דיזנגוף, אבל מעטים יודעים מה עומד מאחוריה: 4 יצירות מופת של יעקב אגם שחושפות תפיסת עולם מרתקת על זמן, תנועה ומציאות

הילה יניב צילום: פרטי
עקבו אחרינו
יעקב אגם
יעקב אגם | צילום: אבשלום ששוני
5
גלריה
יעקב אגם, ''אש ומים'', 1986, מזרקה ופסל קינטי המשלבים מתכת, מים ואש, כיכר דיזנגוף, תל אביב
יעקב אגם, ''אש ומים'', 1986, מזרקה ופסל קינטי המשלבים מתכת, מים ואש, כיכר דיזנגוף, תל אביב | צילום: Silvia Mollova, ‏Wikimedia Commons

בדיעבד, הזיכרון האישי שלי נעשה משמעותי עוד יותר, משום שהמזרקה הניצבת כיום בכיכר אינה זהה לזו שראיתי אז. היא פורקה בשנת 2016 במסגרת שינוי כיכר דיזנגוף והחזרתה למפלס הרחוב. כאשר גוף המזרקה הוחזר לכיכר, הוא לא שב לפעול במלוא המתכונת המקורית, וחלק מן האלמנטים הצבעוניים והמנגנונים שאפיינו את המופע לא הוחזרו.

יעקב אגם, חזית מלון דן תל אביב, עיצוב אדריכלי צבעוני
יעקב אגם, חזית מלון דן תל אביב, עיצוב אדריכלי צבעוני | צילום: MathKnight, ‏2009, מתוך Wikimedia Commons, רישיון CC BY-SA 3.0

כשראיתי לראשונה את החזית הצבעונית של מלון דן בתל אביב, היא עוררה בי מיד אסוציאציה לדגל הגאווה. רצף צבעי הקשת, הבולט כל כך מול קו החוף, גרם לי לחשוב על נראות, חופש וזהויות מגוונות.

יעקב אגם, ''קצב הזמן - דגם ליצירה המרכזית במוזיאון תל אביב'', ‏1972
יעקב אגם, ''קצב הזמן - דגם ליצירה המרכזית במוזיאון תל אביב'', ‏1972 | צילום: באדיבות Expressions Art Gallery, מתוך Artsy; © יעקב אגם

את היצירה "קצב הזמן" פגשתי כמה פעמים בביקוריי במוזיאון תל אביב, ובכל פעם היא הצליחה לבלבל אותי מחדש. שאלתי את עצמי מדוע היא נראית אחרת בכל פעם שאני עוברת לידה, והאם אני באמת מתבוננת באותה יצירה. מזווית אחת היא נראתה צבעונית ובהירה, ומזווית אחרת הצורות השתנו כמעט לחלוטין, כאילו מדובר בעבודה אחרת.

באחד הביקורים הגעתי למוזיאון עם חבר טוב. הוא העמיד אותי בכמה מקומות שונים מול היצירה פעם בצד אחד, פעם בצד האחר ופעם במרכז והראה לי כיצד כל שינוי קטן במקום שבו אני עומדת משנה את המראה שלה.

פתאום הבנתי שלא רק היצירה משתנה, אלא גם אני, כצופה, הופכת לחלק ממנה. היא אינה מציגה תמונה אחת קבועה שאפשר להבין במבט מהיר, אלא דורשת ממני לנוע, להתקרב, להתרחק ולבחון אותה שוב ושוב.

היצירה גורמת לי לחשוב גם על הזמן. אי אפשר לראות את כל האפשרויות שלה ברגע אחד. כדי לגלות אותה צריך ללכת לאורכה, ולכן החוויה מתרחשת בהדרגה. כל זווית היא כמו רגע אחר, וכל תנועה של הגוף יוצרת דימוי חדש. אגם אינו מאפשר לצופה להישאר פסיבי; הוא גורם לו להשתתף, לחפש ולגלות.

יעקב אגם, ''סלון אגם'' (Salon Agam), ‏1972-1974
יעקב אגם, ''סלון אגם'' (Salon Agam), ‏1972-1974 | צילום: Philippe Migeat; © Yaacov Agam; © Centre Pompidou, MNAM-CCI

לא מדובר בציור אחד, אלא בחלל שלם שהאדם יכול להיכנס לתוכו. אגם שילב קירות ובהם לוחות אלומיניום מקופלים, דלתות זכוכית צבעוניות, תקרה שמחזירה אור, שטיח עשיר בצבעים ופסל גאומטרי מבריק. השטיח לבדו הורכב ממנעד של כ-180 צבעים, ואילו הקיר המרכזי כלל מאות גוני צבע. כאשר הצופה נע בחדר, הדגמים שעל הקירות משתנים, האור נשבר בזכוכית והפסל מחזיר את הצבעים שסביבו.

אפשר לפרש את הסלון כמקום שבו המציאות עצמה אינה יציבה. בכל צעד מופיעה תמונה חדשה, ואילו התמונה הקודמת נעשית בלתי נראית. אולם העובדה שאיננו רואים אותה עוד אינה אומרת שהיא חדלה להתקיים. היא עדיין נמצאת על צדו האחר של הלוח וממתינה שנשנה שוב את מקומנו.

בכל העבודות הללו, אגם מלמד אותנו שהאמנות אינה חייבת להיות קבועה. גם הצופה אינו נשאר אותו אדם: הוא נע, מתבגר וצובר זיכרונות וחוויות. אולי משום כך יצירותיו נראות שונות בכל מפגש לא רק מפני שהצבעים והצורות משתנים, אלא מפני שגם אנחנו משתנים יחד איתן.

תגיות:
תל אביב
/
צרפת
/
ציור
/
תרבות
/
כיכר דיזנגוף
/
אומנות
/
יעקב אגם
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף