מה שמעניין אצלו הוא שהוא אינו מצייר מחדש את ואן גוך, מאנה, ורמיר, מגריט, ולסקס או גויה. הוא גם לא משתמש בבינה מלאכותית. חלק מהעבודות שלו נוצרו עוד בשנות השמונים והתשעים, הרבה לפני עידן הדימויים הגנרטיביים. מורימורה עובד דרך צילום מבוים: איפור, תחפושת, תפאורה, תאורה, אביזרים, העמדה מדויקת, גוף, ולעיתים גם עיבוד דיגיטלי או התערבות חומרית בהדפס. לכן הדימויים שלו יכולים להיראות כמו ציור, אבל הם למעשה צילום שמתחפש לציור. זו בדיוק הנקודה הפילוסופית: האם אנחנו רואים מקור? העתק? מסכה? או אולי זהות חדשה שנולדת מתוך התחפשות?
המקור של מאנה היה מהפכני במאה ה-19 כי הדמות הנשית אינה מוצגת כוונוס אידיאלית, אלא כאישה מודרנית שמביטה ישירות בצופה. אצל מורימורה, הסיפור נהיה מורכב יותר: הוא מכניס את עצמו לתוך הדימוי, ובכך מערער את הגבולות בין גבר לאישה, מזרח ומערב, אמן ומודל, מקור והעתק. לפי SFMOMA, העבודה היא צילום בטכניקה של chromogenic print with acrylic paint and gel medium, כלומר הדפס צילום כרומוגני עם צבע אקרילי ומדיום ג׳ל, בגודל 210.3 × 299.7 ס"מ. כאן הצילום אינו רק צילום; הוא גם חפץ חומרי עם שכבות, צבע וגוף. מורימורה כאילו אומר לנו: גם תולדות האמנות הן שכבות של מבטים, של תשוקה, של כוח ושל הסתרה.
בציור של מגריט, האמן מביט בביצה אך מצייר ציפור. כלומר, הוא לא מצייר את מה שנמצא מולו, אלא את האפשרות העתידית של הדבר. אצל מורימורה, הרעיון הזה הופך למשחק של זהויות: הוא גם האמן המצייר, גם הדמות המצולמת, גם מגריט, וגם מורימורה עצמו. השם "Triple Personality" מתאים כאן מאוד, כי העבודה עוסקת ב"אני" שמתחלק לכמה דמויות. היא שואלת שאלה יפה על אמנות: האם אמן מתאר את המציאות, או שהוא רואה בתוך המציאות משהו שעוד לא קרה?
הציור המקורי של ולסקס הוא אחד הציורים החכמים ביותר בתולדות האמנות, כי הוא לא רק מציג סצנה בארמון, אלא שואל מי מסתכל על מי: הצייר, הילדה, המלך והמלכה במראה, הדמויות בחדר, והצופים שמחוץ לציור. מורימורה נכנס לתוך המבנה הזה ומגלם מחדש את הדמויות. לפי Luhring Augustine, בסדרה הזו הוא מדמיין מחדש את ציורו של ולסקס משנת 1656, ואף מניח את עצמו בתוך התפקידים השונים של הדמויות. לפי המוזיאון הלאומי לאמנות באוסקה. מבחינה פילוסופית, זו יצירה על מבט ועל כוח: מי נמצא במרכז ההיסטוריה, ומי רשאי להיכנס לחדר המלכותי של האמנות?
זהו אחד הדימויים האפלים ביותר בתולדות האמנות: סטורן טורף את בנו מתוך פחד שיאבד את כוחו. אצל גויה, הגוף הופך לזירה של אימה, של שליטה ושל טירוף. אצל מורימורה, הסצנה עוברת לצילום מבוים: הוא מציג את עצמו כדמות הצורחת והטורפת, ובידיו גוף קטן, דמוי בובה או גוף מלאכותי. דווקא בגלל המלאכותיות הזו, העבודה נעשית מטרידה עוד יותר. היא לא רק מדברת על אלימות פיזית, אלא גם על האופן שבו תרבות "טורפת" דימויים ישנים, מעכלת אותם ומחזירה אותם בצורה חדשה.
התרעות פיקוד העורף