התורמת העיקרית לתחושה היא מירי מסיקה, שעבורי התגלתה כאן ככוכבת באמת ברמה בינלאומית. אנחנו מכירים אמנם את יכולותיה הווקאליות, וזה גם לא המחזמר הראשון שבו היא כיכבה - רק השנה צפינו בה ב"ביקור התזמורת" - אבל בהצגה הזו, שמסיקה הצהירה בהדרן שהייתה עבורה "הגשמת חלום", יוצאת ממנה שיא עוצמתה, וזה מהמם במובן הכי פשוט של המילה. היא סוחבת על גבה את המחזמר ועושה זאת באופן שלא נופל מברברה סטרייסנד, שניכר גם שמסיקה לוקחת השראה רבה ממנה (כולל השמלה האדומה המפורסמת).
כל הנ"ל לא מוזכר במאומה בגרסה שבה צפיתי, וזה חבל מאוד (את רוב המידע הזה, כמו את הגרסה הקולנועית, השלמתי לאחר הצפייה בהצגה). גם כי מדובר בסיפור חזק, בטח בהקשר היהודי שלו, וגם כי מה שהיה ידוע לקהל האמריקאי בשנות ה-60', נשאר מנותק מהקשר עבור הקהל הישראלי כיום. ככה שלבסוף הצופים כאן מקבלים רק את הקליפה של הסיפור, ולצערי זו גם לא קליפה מעניינת במיוחד.
לדמות של פאני אין כמעט מכשולים בדרכה למעלה ("לא סבלתי מספיק בדרך לתהילה" היא מצהירה בעצמה), ותהפוכות מערכת היחסים עם ניק לא שונות או מעניינות בהרבה מהסיפור של חברה שלכם על הדוש התל אביבי שהיא יצאה איתו. לכך מתווסף גם הליהוק של ברובינסקי בתפקיד הגברי הראשי, שמצד אחד מצטיין בנכלוליות של הדמות (שהמחזה דווקא מעמעם באופן מצער), אך מצד שני לא מצליח להביא את מלוא הצ'ארמריות שתגרום לנו להתאהב בו בדומה לפאני.
התרעות פיקוד העורף