סופרים בריטים בני המאה ה-20 פיתחו לא פעם התפעמות מארנבים. יש משהו מן הרוח האנגלית המסורתית המתגלמת בדמות הארנב בעל המזג המאופק, שהופכת באחת לסוערת כשאמן יוצר מאתגר את תכונותיו אלה - בעיקר כשמוציאים אותו מסביבתו הטבעית והבטוחה אל עבר הלא נודע והמסוכן.
בבסיסו של המחזה ניצב תיאור של ניסוי שרידות אכזרי בארנבים - ארנבים לבנים וארנב אחד שייצבע באדום - המנסים להימלט מכלוב המתנהל כבית אסורים. במקום זה אין לארנבים ביטחון ושלווה, והם חווים הגבלות שונות: החל מן הצורך לכסות את אוזניהן של הארנבות במטפחת (בדומה לחיג'אב המסורתי, על כל המטען התרבותי והפוליטי שבו), ועד למפגש עם דמותו של הדוב, שספק מחבק ספק חונק את הארנבת, שאינה מסוגלת להימלט מאותו "חיבוק דוב" - תרתי משמע.
הנמשל הברור הוא מצבה של האומה האיראנית בשנים האחרונות. עוד טרם מלחמת ארה"ב-ישראל-איראן, עמידתה של האוכלוסייה האזרחית כנגד המשטר המדכא היוותה את הבסיס הפוליטי למחזה, כאשר האלגוריה נפרשת אט-אט והופכת לנמשל קונקרטי.
זהו תיאטרון מרתק שמצריך פתיחות מחשבתית, סקרנות מצד הצופה ונכונות לצרוך אמנות בלתי קונבנציונלית. לא שתיאטרון פרינג' הוא המצאה חדשה; המאה ה-20 כבר ראתה וחוותה לרוב פריצת גבולות של המסגרות האמנותיות המסורתיות והריאליסטיות בכל תחום - בספרות, בשירה, באמנות הפלסטית, בקולנוע ובמוזיקה. ואולם בשלהי המאה הקודמת, נדמה היה כי רבים מן הניסויים האינטלקטואליים הללו נדחקו במידת מה הצידה, והעשייה האמנותית הרווחת כיום חזרה במובנים רבים למסגרות קומוניקטיביות יותר: החל מהשיבה לציור פיגורטיבי, דרך תיאטרון וקולנוע מסחרי, נרטיבי וריאליסטי, ועד לכתיבה טונלית וניאו-שמרנית במוזיקה האמנותית.
"ארנב אדום ארנב לבן" שב במידה רבה אל אותם ניסויים מרתקים פורצי גבולות, והאלגוריות המתוחכמות שבו מצריכות תהליך של עיבוד והרהור הממשיך להתחולל במוחו של הצופה גם שעות וימים לאחר הצפייה.
התרעות פיקוד העורף