מה היה קורה אילו בעוד אלף שנה היו ארכיאולוגים, בני אדם או רובוטים, מנסים להבין כיצד חיינו בשנת 2026? התערוכה „המכון לחקר אמיתות מומצאות”, המוצגת במוז"א: מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, נוצרה במסגרת פרויקט של בית הספר לעיצוב וחדשנות במסלול האקדמי המכללה למינהל, באוצרותה של הדיקנית מיכל קסטיאל ובהנחייתה של שרון רהב. המשתתפים בתערוכה הם: אוולין אייזנברג, אור דרעי, איב ועקנין דרוויש, איתמר גולדברג, בר גרשון, גל שלכטר, געש בני, ירדנה הורביץ, ליאור ישראלי, ליה ידעי, נעמה קליין, עמית טל, רחלי ישורון ושיר כהנא נוי.
כל סטודנט וסטודנטית בחרו חפץ, תופעה או שריד מן ההווה, חקרו אותו ודמיינו כיצד יפורש בשנת 3026. באמצעות ממצאים מוכרים ופשוטים לכאורה, כמו כרטיסי הגרלה, קלפי בחירות, מיקרופונים, ממ"דים וחפצים מן הרשתות החברתיות, הם יצרו ארכאולוגיה בדיונית של התקופה שבה אנו חיים.
הוזמנתי לתערוכה מסקרנת מאוד במוז"א, וכבר מראש ידעתי שאתחבר אליה, מפני שהיא עוסקת בעתיד ובמעבר בין זמנים. הסטודנטים יצרו עבודות מרשימות על ההווה שלנו, אך התבוננו בו כאילו חלפו מאז אלף שנים. נפעמתי מהדמיון הרחב ומהמחקר המושקע שמאחורי העבודות. התערוכה גרמה לי לחשוב שלא רק העתיד מסתורי בעינינו גם ההווה שלנו עלול להיראות בעתיד מוזר, בלתי מובן ואפילו דמיוני.
אוולין אייזנברג - הלוטו של החטאים
בעבודה היפה של אוולין אייזנברג הופכים כרטיסי הלוטו הישנים למעין מפת חטאים חברתית. לכל מספר בטופס מיוחסת משמעות אחרת. למשל, המספר חמש מייצג את הביטוי „פיק מי” כינוי לאדם המחפש תשומת לב ואישור מהסביבה, לעיתים באמצעות התאמת עצמו לציפיות או הקטנת אחרים כדי להיבחר. המספר שש מייצג „אנרכיה”: מצב של היעדר שלטון או סמכות מרכזית, שבו הסדר החברתי מתערער ועלול להתחלף בכאוס ובחיים ללא חוקים מוסכמים.
אייזנברג הגיעה אל „בית הקברות של הביתנים” בנצר סרני, בסמוך לנס ציונה, ואספה ממנו שרידים פיזיים של ביתני לוטו: מסכות וחלקי מעטפת ישנים, פח, תיבת דואר ומתקן ששימש להצגת כרזות. החפצים, שאיבדו את תפקידם המסחרי המקורי, מוצגים בתערוכה כאילו היו ממצאים מקודשים של תרבות קדומה.
העבודה מקשרת בין הלוטו לבין אמונה דתית. אנשים אינם רק ממלאים מספרים; הם גם מבקשים, מקווים ולעיתים מתפללים לזכות. בתיבת הדואר שנמצאה אפשר להניח בקשות, משאלות ופנטזיות. כך היא מזכירה תא וידוי או מקום תפילה, וההגרלה הופכת לטקס שבו האדם מפקיד את כמיהותיו בידי כוח שאינו יכול לשלוט בו.
המספרים, הנתפסים בדרך כלל כמדוייקים והגיוניים, מקבלים כאן משמעות רגשית ומוסרית. הלוטו חושף לא רק את הרצון לזכות בכסף, אלא גם את החטאים, החולשות והשאיפות של החברה שבה אנו חיים.
ירדנה הורביץ ורחלי ישורון - חדר השקט העתידי
בעבודתן של ירדנה הורביץ ורחלי ישורון הופך הממ"ד המוכר לנו כיום ל„חדר שקט”, כפי שהוא עשוי להתפרש בשנת 3026. הארכאולוגים של העתיד מגלים חללים מבטון, נטולי קליטה סלולרית, ומניחים בטעות כי הם שימשו להרגעה, להתבודדות ולהתרחקות מן העולם החיצוני.
גם האזעקה מקבלת פירוש חדש. בעתיד היא מכונה „בת קול” צליל שקרא לאנשים להיכנס לחדרים הסגורים כדי להירגע. לפי הסיפור הבדיוני שיצרו האמניות, „המרד” של שנת 2023, כלומר מלחמת חרבות ברזל, גרם להתרבות חדרי השקט ברחבי הארץ, בעיקר בדרום, בצפון ובגוש דן.
לדבריה של רחלי: „מה שהוביל אותי לנושא הוא ששרדנו את הטבח בשדרות בחג. ראיתי את המיגוניות ואת החורים בהן, ובחרתי לעבור בדרך שבה עברו המחבלים. הבנתי שאני רוצה להיכנס לחדר שקט בעתיד, מתוך תקווה לעתיד טוב יותר”.
היפוך המשמעות של הממ"ד הוא אחד הרעיונות החזקים בעבודה. מקום שנבנה מתוך פחד מוצג בעתיד כמרחב של רוגע. ייתכן שהטעות של הארכיאולוגים אינה לגמרי טעות: בזמן אזעקה הממ"ד אמנם מגן מפני סכנה, אך הוא גם הופך למקום שבו בני המשפחה מתכנסים, מנסים להסדיר נשימה וממתינים יחד. חדר ההגנה הוא אפוא גם חדר נפשי חלל קטן שמרכז בתוכו חרדה, זיכרון, קרבה ותקווה.
געש בני - הכת האורקולית
געש בני מדמיינת כי בשנת 3026 מתגלות עדויות לכת אורקולית שניסתה להשתלט על העולם באמצעות קודים, דימויים וחפצים שהופצו ברחבי העולם. הכת נוסדה מתוך מצוקה והורכבה מנשים בעלות כוח והשפעה. היא התנהלה לפי היררכיה של שכבות הגנה: מעמדה של כל חברה נקבע לפי כוחה, תחום פעילותה ומספר הנשים שצירפה אל הקבוצה.
בין הדמויות והחפצים מופיעים שרידים המזוהים עם תרבות המשפיעניות של זמננו. למשל, דמותה של דניאל עמית, משפיענית בתחום האוכל והתזונה, ומיקרופונים קטנים המשמשים יוצרות תוכן לצילום סרטונים. מוצגים גם דובוני גומי, שמתפרשים בעתיד כעצמות של נשים ששימשו לעיצוב השיער. על פי הפרשנות העתידית, הסרת כל הדובונים משנת 2026 הייתה גורמת לנשים להסתובב ללא שיער.
המיקרופונים, שהיו בשנת 2026 כלים יומיומיים ליצירת תוכן ברשת, הופכים בעתיד לחפצי פולחן. פעולות רגילות כמו צילום, המלצה או דיבור למצלמה מתפרשות כחלק מטקס סודי. בסופו של הסיפור הכת קורסת: מייסדותיה הבטיחו למאמינות עתיד זוהר, אך התברר שמדובר בפיקציה. בעקבות הגילוי פורץ מרד והמערכת נופלת.
אור דרעי וליה ידעי - הקלפי של שנת 2026
אור דרעי וליה ידעי מדמיינות חוקרות משנת 3026 הפורצות קיר ומגלות מאחוריו מבנה קדום המזוהה ככנסת ישראל. במקום נמצאת קופסה עתיקה מחומר סיבי עץ ועליה אותיות עבריות, לצד פתקים וסמלים שהשתמרו מבחירות שנערכו אלף שנים קודם לכן.
החוקרות מסיקות ששנת 2026 הייתה תקופה קשה עבור ישראל. החברה הייתה מפולגת לפלגים שהתחרו בשאלה מי ישלוט במדינה. שמות המפלגות והאותיות שעל הפתקים מקבלים בעתיד פירושים חדשים ומשובשים. כך, למשל, „מחל” מתפרש כ„מנגנון חיים ליברלי”, גוף שנועד לכאורה לדאוג למדינה, אך סייע בעיקר לאנשים שהיו קרובים למוקדי הכוח.
כשהעתיד ממציא את ההווה
„אמיתות מומצאות” בנויה על טעויות מכוונות. אנשי שנת 3026 מוצאים את שרידי חיינו ומעניקים להם פירושים חדשים: הממ"ד הופך לחדר מדיטציה, המיקרופון לחפץ פולחני, כרטיס הלוטו למפת חטאים והקלפי לשריד של חברה מפולגת. אולם דווקא הטעויות הללו חושפות אמיתות על ההווה.
התערוכה גורמת לנו להתבונן בחפצים היומיומיים כאילו ראינו אותם לראשונה. היא מראה שהמשמעות של חפץ אינה נמצאת רק בחומר שממנו הוא עשוי, אלא בסיפורים, בפחדים ובאמונות שאנחנו קושרים אליו. בעוד אלף שנה החומר אולי יישאר, אך הסיפור עלול להיעלם. האמנים והאמניות ממלאים את הפער באמצעות דמיון, וכך ממציאים עתיד שמאפשר לנו להבין טוב יותר את עצמנו כיום.
התרעות פיקוד העורף