יש משהו כמעט מרפא בכניסה לתערוכה כמו "המדיום והמסר: 600 שנות הדפס" במוזיאון ישראל בירושלים. בעולם שבו נדמה שהכול נמדד במהירות, ברעש ובפילוג, מזכירה התערוכה שאומנות מעולם לא הכירה בגבולות. צבע אינו מדבר צרפתית, אנגלית או עברית. קו אינו מבחין בין דת, לאום או תקופה. דימוי טוב מצליח לחצות מאות שנים, יבשות ושפות, ולהישאר מובן גם כשהעולם שסביבו השתנה לחלוטין. אולי דווקא בירושלים, עיר שנושאת על כתפיה אין-ספור שכבות של היסטוריה, אמונה ומחלוקת, יש משמעות מיוחדת לתערוכה שמבקשת לדבר בשפה האוניברסלית ביותר שיש - שפת האומנות.
אצל מטיס, ההדפס חושף את מה שהיה תמיד לב יצירתו: הקו. ללא הסחות דעת של צבעוניות עשירה, כל משיכת מכחול או מגזרת נייר מקבלת עוצמה כמעט מוזיקלית. דווקא הצמצום מאפשר להתבונן בדיוק ובאלגנטיות שהפכו אותו לאחד האומנים המשפיעים של המאה העשרים.
אצל אנדי וורהול, לעומת זאת, ההדפס הוא המהפכה עצמה. טכניקת הדפס המשי אפשרה לו להפוך את השכפול לאידיאולוגיה. בעולם של פרסום, מותגים וסלבריטאים, מקור והעתק חדלים להיות אויבים והופכים לשותפים. וורהול הבין שאם התרבות ההמונית משכפלת דימויים ללא סוף, גם האומנות צריכה לדבר בשפה הזאת. לא במקרה יצירותיו ממשיכות להיראות עכשוויות גם בעידן הרשתות החברתיות, שבו כל תמונה יכולה להפוך בתוך שניות לאלפי עותקים.
ואז מגיע דיוויד הוקני, אולי אחד האומנים הסקרנים ביותר שפעלו במאה האחרונה. הוקני מעולם לא הפסיק להתנסות בטכנולוגיות חדשות, מהדפסים מסורתיים ועד ציור באייפד. מבחינתו, כל מדיום הוא דרך חדשה לראות את העולם. העבודות המוצגות בתערוכה ממחישות כיצד ההדפס אינו רק חלופה לציור, אלא שדה ניסוי שבו הראייה עצמה משתנה. בכך הוא יוצר גשר מרתק בין מסורת בת מאות שנים לבין השאלות החזותיות של העידן הדיגיטלי.
אחד ההישגים היפים של התערוכה הוא העובדה שהיא אינה סוגדת ליצירות המפורסמות בלבד. היא מזמינה את המבקרים להסתכל גם על הטכניקה, על הנייר, על שכבות הדיו ועל העבודה הידנית שהפכה כל הדפס לאירוע אומנותי בפני עצמו. בעידן שבו מיליארדי תמונות חולפות מול עינינו מדי יום, יש ערך כמעט חתרני בהתבוננות איטית ביצירה שנולדה מתוך סבלנות, דיוק ומלאכת מחשבת.
אפשר כמובן להגיע לתערוכה כדי לראות מקרוב שמות גדולים כמו פיקסו, מטיס, וורהול והוקני. זו בהחלט סיבה טובה. אבל מי שייצא ממנה עם מחשבה אחת נוספת על הדרך שבה תמונות מעצבות את חיינו, יבין שזו הייתה כוונתה האמיתית. כי בסופו של דבר, התערוכה אינה עוסקת רק בהיסטוריה של ההדפס. היא עוסקת בשאלה איך בני אדם מעבירים רעיונות, רגשות ויופי מדור לדור.
ובתוך מציאות ישראלית שמתקשה לא פעם למצוא שפה משותפת, יש משהו מעודד בכך שבאולמות מוזיאון ישראל בירושלים מתקיים שיח שקט בין עשרות אומנים. שיח שאינו זקוק לתרגום. רק לעיניים פתוחות וסקרניות. התערוכה ננעלת ב-14 ביולי. שווה למהר.
התרעות פיקוד העורף