קבוצת "האקדמית" של התיאטרון הקאמרי מציגה את המופע "פרימה" בביצוע סטודנטים וסטודנטיות למשחק, בניהול אוהד ובר, מנהל הקאמרי האקדמי, בריכוז ניצן ליבוביץ' ובבימוי השחקן והבמאי בן אדם. תודה מיוחדת למנכ"לית התיאטרון הקאמרי, יפעת צחי קיראל, על מתן הבמה לסטודנטים.
המופע בנוי מרצף יצירות אישיות קצרות, שכל אחת מהן צומחת מעולמו של שחקן או שחקנית אחרים. במקום עלילה אחת נוצר פסיפס של זיכרונות, פחדים, מערכות יחסים ושאלות זהות. המעברים בין קומדיה, מחול, וידוי אישי ודרמה יוצרים ערב מגוון ולעיתים מטלטל, בעוד החוטים האדומים החוזרים ביצירות מחברים בין חלקיו ומסמלים קשר ואהבה, לצד תלות, טראומה ומחשבות המגבילות את הגוף.
ביצירתה של יובל בונקר עולה השאלה מתי הדחקה זמנית הופכת לניתוק מהסביבה ומעצמנו. באמצעות כיסאות, תנועה וכיסויי עיניים, היא ממחישה כיצד אפשר להמשיך לתפקד גם כשבפנים משהו מתפרק. זהו קטע רגיש ומעורר מחשבה על הגבול שבין מנגנון הגנה לבין דרך חיים.
היצירה של רוני שמש מתחילה כשתי חברות האורזות לקראת מעבר של אחת מהן לטקסס, ובמהלך האריזה מתגלה שאחת לקחה במשך השנים חפצים מחברתה. הוויכוח הופך לווידוי על חרדת הפרידה, והמשפט "את לוקחת לי בגדים, משקפי שמש, מכנסיים, נעליים, את עצמך" מבטא את הפחד מאובדן. הסרט האדום המחבר ביניהן בסיום מסמל קשר שנשמר גם מרחוק, בסצנה רגישה וכנה.
נושא הבחירה בהורות עומד במרכז יצירתו של רועי נאה. סרטוני היריון, חשיפת מין ופונדקאות מתחלפים בשיחה עם אם עייפה, בגילומה של הלל לביא, המתארת הנקות, מעון ולילות ללא שינה. לצד ההומור על ההשוואה בין ילדים לחתולים עולה השאלה אם הבאת ילד לעולם אלים היא תקווה או אנוכיות. דמויות הילדות הדמיוניות, ליאור ברלין ויובל בונקר, ממחישות את הפחד, והסצנה מציגה את ההורות כמרחב שבו אהבה וחרדה מתקיימות יחד.
המתח המשפחתי עומד גם במרכז יצירתה של הלל לביא, "ליל סדר משפחתי". סביב שולחן החג מצטברים כעסים על אב שאינו משלם, אם פגועה בגילומה של הלל לביא, בן שפוטר מעבודתו בגילומו של דור בן יהודה, וסבתא בגילומה של נעמה בר יעקב, שמנסה לעזור אך נפגעת מהמצב. אריאל קליינר, בדמות הילדה שמניעה את העלילה, מבטאת את הקושי שחווים ילדים להורים פרודים. שולחן הסדר הופך מזירת אחדות לזירת האשמות, וכניסתו של אדם זר, בגילומו של ים גת, מדגישה באופן אבסורדי את חוסר הסדר במשפחה.
כמה מהקטעים נשענים על תנועה ודימויים חזותיים. ב"צבע הזיכרון" אריאל קליינר מופיעה בלבן ועטופה בתחבושות, בעוד רועי נאה, בדמות הזיכרון הלבושה בשחור ומייצגת את הקול שבראשה, מסמן את גופה באדום. הזיכרון מעניק לה לכאורה זהות, אך למעשה משתלט עליה. הניגוד בין הלבן של אריאל לשחור של דמות הזיכרון מדגיש את המאבק בין הרצון להשתחרר לבין הקול הטראומטי שממשיך לשלוט בה, ואילו האדום מסמל את עקבותיה של זוגיות אלימה הנרשמים על גופה. הופעת "התיקון" בסיום מציעה לחיות לצד העבר בלי להישלט על ידו.
גם ביצירה "נפילת האריה", של סופיה קווטון הגוף מספר את הסיפור. ריקוד פלמנקו שמח מתפרק כשהרקדניות מפנות את גבן והדמות נותרת לבדה. החבלים המחברים בינה לבין האחרות מייצגים ספקות כמו "מה רע בי?" ו"מה חסר בי?", ואילו הניסיון לשאוג שמסתיים ב"מיאו" קטן ממחיש, באופן מצחיק ועצוב, את הפער בין החוזק שהיא מבקשת לשדר לבין הקול הקטן שנותר ברגע של נטישה.
ביצירתה של מיכל סולומונוב, החוט האדום מחבר בין ילדה פגועה (נגה דניאל) לבין הדמות החשודה בפגיעה בה (רועי נאה), עד לחשיפה המטלטלת בסיום. המעבר בין החקירה, כאבה של הילדה והווידוי האישי יוצר קטע קשה אך עוצמתי, שעוסק בטראומה, אשמה וברצון להשתחרר מכאב שאינו מרפה.
היצירה האקטואלית "מה שחשוב באמת" מציגה את איה שמידט המבקשת חצי שעה של שקט, אך הטלפון מציף אותה במשפיעניות, קופונים, הודעות, התרעה ביטחונית ולבסוף דיווח על נפילת חיילים. הקצב המהיר משחזר את חוויית הגלילה, שבה הכול דחוף אך אינו זוכה לעיבוד. החזרה להתמקד באירועי היומיום (קניות, פוליטיקה וכו') לאחר הבשורה על דיווח חדשותי "הותר לפרסום" אינה מבטאת אדישות, אלא את הצורך להמשיך לתפקד בתוך המציאות הישראלית הכואבת.
ההתמודדות עם קולות פנימיים עומדת במרכז יצירותיהן של נעמה בר יעקב ואוריה צ'יפרוט. ביצירה "הצל שלי ואני" של נעמה בר יעקב, ישנה דמות, בגילומה של אריאל קליינר, היושבת בקהל לועגת לנעמה בר יעקב ומערערת את ביטחונה בכך שהיא טוענת שחברותיה אינן זקוקות לה, וכך הופכת את המחשבות הפרטיות לביטוי של שיפוט חברתי. ביצירה "הקולות שהם לא שלי" אוריה צ'יפרוט מוקפת בנשים המייצגות כעס, חרדה ושמחה מאולצת באמצעות סרטים אדומים. בשיא היצירה היא משתחררת מהסרטים ומכריזה כי היא המנצחת על הקונצרט של חייה.
ביצירתו של דניאל עמוס ארצי, הדימויים מעולם משחקי המחשב הופכים לסיפור אישי על הצורך לזכות באהבה ובהכרה. הרעיון מקורי ומרגש, אם כי לעיתים המסר נאמר באופן ישיר מדי; המשחק הכנה והאנרגטי של ארצי מעניקים לקטע עומק, הומור ורגישות.
ההומור עומד במרכז יצירתו של דור בן יהודה, המשלבת סטנד-אפ והמחזה על ביסקסואליות ופאנסקסואליות. הוא צוחק על מי שמבקשים לבחור עבורו "צד", להפוך אותו ל"חבר ההומו" או שואלים אם פאנסקסואל נמשך למחבתות. מאחורי הבדיחות נחשפת העייפות מהצורך להסביר זהות שאינה נכנסת למשבצת, ולצדה בקשה פשוטה: לא להגדיר אדם, אלא לשאול אם טוב לו.
"עולם המחר שלך" של ים גת היה מהקטעים הבולטים במופע, בזכות השילוב המדויק בין הומור, רגש ומשחק. הדמות העתידית פוגשת את עצמה הצעירה בכיסא גלגלים ובעיצומו של התקף חרדה, ומבטיחה לה שהכאב לא ייעלם, אך החיים ילמדו להתרחב סביבו. היצירה אינה מציעה ניצחון מושלם, אלא תקווה כנה: לאהוב, לשחק ולחלום עם הקושי, בגללו ולמרות הכול.
ניכר כי הושקעו במופע מחשבה, עבודה ורגישות רבה. בנוסף ההכנות, האנרגיה והאומץ של השחקנים והשחקניות הפכו את המופע לחוויה מרגשת, מצחיקה ואנושית, ולפסיפס חי של זהות, משפחה, אהבה, בדידות והמציאות הישראלית. הערכה גדולה לאוהד ובר, מנהל הקאמרי האקדמי, לניצן ליבוביץ', רכזת התוכנית, ולשחקן והבמאי בן אדם, שביים את המופע. תודה מיוחדת למנכ"לית התיאטרון הקאמרי, יפעת צחי קיראל, על הבמה וההזדמנות שהעניקה לסטודנטים ולסטודנטיות.
התרעות פיקוד העורף