פוטוגרמה היא טכניקת צילום המאפשרת ליצור תמונה ללא מצלמה וללא נגטיב. בחדר החושך, תחת תאורת ביטחון אדומה, מניחים חפצים ישירות על גבי נייר צילום שחור-לבן הרגיש לאור. לאחר שמסדרים את החפצים בקומפוזיציה הרצויה, חושפים את הנייר לאור המגדל למשך כמה שניות.
האור מגיע לאזורים החשופים של הנייר, בעוד שהחפצים חוסמים אותו באופן מלא או חלקי. לאחר החשיפה מעבירים את נייר הצילום בין חומרי הפיתוח: מפתח, אמבט עצירה וקובע. במגש המפתח מתחיל הדימוי להופיע בהדרגה על הנייר, וזהו בעיניי אחד הרגעים המרגשים ביותר בעבודה בחדר החושך. בתחילה הנייר נראה כמעט ריק, ולאט-לאט מופיעים עליו כתמים, צלליות, קווים ומרקמים.
חפצים אטומים, שאינם מאפשרים לאור לעבור דרכם, משאירים בדרך כלל אזורים בהירים. חפצים שקופים או שקופים למחצה מאפשרים לכמות מסוימת של אור לחדור דרכם, ולכן הם יוצרים גוני אפור, שכבות וצורות בלתי צפויות. גם המרחק שבין החפץ לנייר, משך החשיפה ועוצמת האור משפיעים על התוצאה הסופית.
בניגוד לצילום רגיל, הפוטוגרמה אינה מתעדת את החפץ כפי שאנחנו רגילים לראות אותו. היא מציגה את האופן שבו החפץ חסם את האור, העביר אותו או שינה את כיוונו. החפץ עצמו נעלם מן העבודה הסופית, אבל העקבות שהשאיר נשארות על גבי הנייר. כך יכולים חפצים יומיומיים ופשוטים להפוך בחדר החושך לדימויים מסתוריים, מופשטים ולעיתים כמעט בלתי מזוהים.
אחד האמנים האהובים עליי שהשתמשו בטכניקה הזאת הוא מאן ריי. הוא נולד בשנת 1890 בפילדלפיה בשם עמנואל רדניצקי ונפטר בפריז בשנת 1976. מאן ריי היה אמן אמריקאי שפעל בציור, בצילום, בקולנוע וביצירת אובייקטים, ונחשב לדמות מרכזית בתנועות הדאדא והסוריאליזם.
לאחר שעבר לפריז בשנת 1921, החל ליצור פוטוגרמות שאותן כינה „רייוגרפים” – שם המשלב בין שמו לבין המילה Photograph. על פי הסיפור שסיפר מאן ריי, הוא גילה מחדש את האפשרות ליצור דימוי ללא מצלמה בעקבות מקרה שאירע בזמן שעבד בחדר החושך. נייר צילום נחשף לאור כאשר חפצים היו מונחים עליו, והצלליות שנוצרו עוררו את סקרנותו. הוא החל להתנסות במכוון בהנחת כלי זכוכית, חלקי מכונות, סלילים וחפצים יומיומיים על גבי הנייר.
מאן ריי לא המציא את הפוטוגרמה, שהייתה קיימת בצורות שונות עוד במאה ה-19, אך הוא הפך אותה לשפה אמנותית אישית. במקום להשתמש בה רק לצורך תיעוד מדעי או טכני, הוא יצר באמצעותה קומפוזיציות סוריאליסטיות של אור, חושך, שקיפות ומקריות. החפצים בעבודותיו מאבדים לעיתים את זהותם המקורית והופכים לצורות משונות, כאילו נלקחו מתוך חלום.
בשנת 1922 פרסם מאן ריי את האלבום Les Champs Délicieux – „השדות המענגים” – ובו סדרה של רייוגרפים. האלבום סייע לבסס את הפוטוגרמה לא רק כניסוי בחדר החושך, אלא כיצירת אמנות עצמאית.
הפוטוגרמה שלי: בין מיניות למיון דואר
ההיכרות האישית שלי עם הטכניקה התרחשה בשנת 2012, בתקופת לימודיי במנשר. במסגרת הלימודים בחדר החושך יצרתי פוטוגרמה שבה השתמשתי בקונדומים שמילאתי במים, בשערות ובגומיות. כבר אז עניין אותי האופן שבו אפשר לקחת חפץ שמזוהה מיד עם שימוש מסוים, להוציא אותו מהקשרו ולהפוך אותו לצורה חדשה על גבי נייר הצילום.
החומרים שבחרתי היו קשורים לגוף, למיניות, להגנה ולמגע. הקונדומים המלאים במים קיבלו בחשיפה צורות עגולות, נוזליות וכמעט גופניות. השערות והגומיות הוסיפו קווים, קשרים ועקבות המזכירים חלקים מהגוף, אך גם פעולות של איסוף, מתיחה וקשירה.
באותה תקופה עבדתי במיון דואר, וגם העבודה היומיומית הזאת חלחלה אל הפוטוגרמה. פעולות של מילוי, קשירה, הפרדה, אריזה ומיון עברו ממקום העבודה אל חדר החושך. מצד אחד נמצאים חומרים אינטימיים הקשורים לגוף ולמיניות, ומצד אחר נמצא מנגנון כמעט תעשייתי של סיווג חפצים והעברתם ממקום למקום.
כאשר החפצים הונחו על נייר הצילום, הם איבדו את צבעם ואת התפקיד המקורי שלהם והפכו לצלליות, כתמים ועקבות. הקונדום כבר לא נראה בהכרח כאמצעי מניעה, הגומייה אינה רק חפץ שנועד לקשור דבר מה, והשיער אינו מופיע כחלק מגוף מסוים. כל חומר הופך לצורה חזותית שאפשר לפרש בדרכים שונות.
במבט לאחור, העבודה עוסקת מבחינתי במפגש שבין גוף לעבודה, בין אינטימיות למנגנון של מיון וסיווג ובין חפץ ממשי לזיכרון שהוא משאיר אחריו. יש בה מיניות, אך היא אינה עוסקת רק במיניות. היא עוסקת גם בתקופה מסוימת בחיי ובדרך שבה חומרים ופעולות מחיי היומיום נכנסו, לעיתים בלי שתכננתי זאת במלואו, אל תוך היצירה.
יותר מעשור לאחר שיצרתי את הפוטוגרמה הזאת, אני מתבוננת בה מנקודת מבט אחרת. לאחרונה סיימתי תואר שני באמנות, וכעת אני חושבת לחזור אל חדר החושך וליצור את העבודה מחדש. איני מעוניינת בהכרח לשחזר במדויק את הפוטוגרמה הישנה, אלא לבדוק כיצד אותו רעיון משתנה יחד איתי: מה נשאר מהתקופה שבה עבדתי במיון דואר, כיצד השתנה היחס שלי לגוף ולמיניות, ואילו משמעויות חדשות יקבלו אותם חומרים על גבי נייר הצילום.
ייתכן שהגרסה החדשה תהיה מדויקת ומתוכננת יותר, אך ייתכן גם שדווקא חוסר השליטה יישאר החלק החשוב ביותר בה. זהו הקסם של הפוטוגרמה בעיניי: אפשר לבחור את החפצים, לסדר אותם ולתכנן את זמן החשיפה, אך אי אפשר לדעת בוודאות מה יופיע על הנייר. בין האור לחומר, בין הכוונה למקריות, נולד דימוי שלא ניתן היה לראות מראש.
התרעות פיקוד העורף