וזה מזל גדול עבור "השותפה" של תיאטרון הקאמרי. כי המחזה עצמו, איך לומר בעדינות, לא תמיד רץ. לפעמים הוא מתיישב קצת יותר מדי בנוחות, אבל בכל פעם שזה קורה, קם וקורן מחזירות אותו למסלול.
במרכז הסיפור נמצאת שרון, בגילומה של אודיה קורן, אישה מסודרת ומאופקת, שחיה לבד בבית גדול מדי, עם ילד שכבר חי את חייו במקום אחר ועם שקט שמסתובב בין החדרים כאילו גם הוא משלם שכירות. אל תוך השקט הזה נכנסת רובין, בגילומה של מיקי קם, שותפה חדשה עם עבר מפוקפק, פה שלא עבר ועדת אתיקה, ואנרגיה של אישה שראתה כבר הכול ואולי גם עשתה חלק מזה בעצמה.
על פניו, רובין היא הבעיה. היא נכנסת לחיים של שרון בלי יותר מדי הכנות, מערערת את השקט שבנתה לעצמה, ומביאה איתה עבר מפוקפק, סודות ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. לכאורה, היא ההשפעה הרעה, ושרון היא האישה הטובה שנקלעה לצרות. אבל "לכאורה" הוא בדיוק המקום שבו ההצגה מתחילה להיות מעניינת. כי ככל שהערב מתקדם, מתברר ששרון לא באמת נגררת. רובין אולי פתחה את הדלת, אבל שרון כבר עמדה מאחוריה עם תיק ארוז. החוצפה, הסקרנות והרצון לחרוג מהחיים המסודרים שבנתה לעצמה - כבר היו שם. רובין רק נתנה להם אישור.
מתחת לקומדיה הזאת נמצאת בדידות פשוטה ומוכרת. בדידות של נשים בנות 65 פלוס, גיל שבו מבחוץ נדמה שכבר "הסתדרת": יש ילדים, אולי נכדים, אולי בית, אולי שגרה. אבל לפעמים הבית ריק. ולפעמים הטלפון שותק. ולפעמים יש יותר מדי שעות ביום שבהן אף אחד לא באמת צריך ממך משהו.
ועדיין, צריך לומר: ההצגה ארוכה מדי. לא "תזעיקו חילוץ" ארוכה, אבל כן "אפשר היה להוריד פה עשר דקות ואף אחד לא היה פותח ועדת חקירה" ארוכה. יש רגעים שבהם המחזה עושה עוד סיבוב סביב אותה נקודה. עם עריכה קצת יותר חדה וקצב קצת יותר חסר רחמים, יכול להיות שהייתי יוצאת ואומרת הרבה יותר מ"חמוד".
הבימוי של שרלי דשא נקי, ברור, מקצועי, בלי ניסיונות להמציא מחדש את הספה בסלון. גם התרגום של גור קורן זורם ונגיש. אין כאן הברקה בימתית, אבל יש עבודה טובה ויציבה שמבינה שהכוח של הערב הזה נמצא לא בקונספט, אלא בשתי הנשים שעל הבמה. דווקא קטעי המוזיקה ששולבו לאורך ההצגה היו מהדברים שהכי הרימו אותה: פתאום נכנסים אוויר, קצב וקריצה. ברגעים האלה ההצגה נזכרת שמותר לה גם ליהנות מעצמה.
ומעל הכול, יש את השתיים. מיקי קם היא פשוט תענוג. יש משהו כמעט לא הוגן בכמה שזה נראה לה קל. היא מחליפה מבט, קצב, קול ומצב רוח בלי להראות את המאמץ. רובין שלה פרועה, מצחיקה וחצופה, אבל אף פעם לא שטוחה. גם כשהיא מגזימה, היא נשארת אנושית.
אודיה קורן עושה עבודה מעולה, ובאופן אחר לגמרי. שרון שלה נבנית בשכבות: האישה המסודרת, הבודדה, הסקרנית, ואז זו שאולי כל הזמן הזה חיכתה שמישהו יגיד לה: "יאללה, תפסיקי להיות הגיונית".
האמת היא שעם שתי שחקניות אחרות, לא בטוח שהמחזה הזה היה מחזיק ככה. קם וקורן גורמות לו לנשום, לזוז, להצדיק את מקומו ברפרטואר של הקאמרי. "השותפה" היא הצגת מנוי טובה, ובמקרה הזה זו מחמאה אמיתית. היא לא מושלמת, היא הייתה יכולה להיות קצרה ומהודקת יותר, אבל היא מצחיקה, פשוטה ובעיקר מזכירה שלפעמים חברות מגיעה בדמות אישה זרה שנכנסת לך הביתה, עושה בלגן - ומחזירה לך את החשק להשתגע קצת.
התרעות פיקוד העורף