יש הצגות שהן על-ז'אנריות. אהובות על כולם, רגשיות ומצחיקות מספיק כדי לעטוף ולהוביל כל אחד לכיוון שמתאים לו. "האחד", הצגה שהגעתי אליה כמעט בטעות לפני כשלוש שנים, היא בדיוק אחת כזו.
מהר מאוד מצאתי את עצמי בסיפור של אסף, גיי תל אביבי שיוצא לחיפוש אחרי "האחד" ומגלה על עצמו כמה דברים בדרך. הסיפור מתאר בחור מעט היסטרי, פנטזיונר שתכנן את חיי הזוגיות שלו עד הפרטים הכי קטנים, מחסכון להפריה, צבע העיניים של הילד, תאריך החתונה שנופל על חודש הגאווה, ואפילו איפה הם יגורו.
בניגוד לציפיות על מחזה שמדבר לקהילה הגאה, הצלחתי להרגיש שאסף, בכל הגלגולים שלו, הוא בעצם אני. ברצון להתרחק מסטוצים ומאפליקציות, בהתעסקות העצמית, באובססיה הזו של מה שיקרה אחרי היציבות, ובעיקר ברצון להיות נאהב. זו כנראה הסיבה שחזרתי לצפות בה שוב ושוב ושוב.
מעבר למוזיקה, ההצגה כולה עטופה בוורוד, ועם התקדמות העלילה והתובנות של אסף הדברים משתנים. הכל מתחיל נוצץ, וורוד, עם קונפטי לבבות, שמלת חתונה וגופיות ורודות. אחרי שהחלום מתחיל להשתנות - התפאורה הופכת מבולגנת, והוילון הנוצץ נתלש, ממש כדוגמא לשינויי בחיים של אסף עצמו.
בכל פעם במשך שלוש השנים האחרונות הגעתי אחרת. לבד, עם בני זוג, עם התחלות. איתי. ופתאום גיליתי שהבדיחות, הקריצות והשירים הקליטים הפכו לחלק ממני, מארסנל המילים שלי. ולפעמים גיליתי שאני כבר לא בדיוק אותה לחוצת חתונה. ואולי גם אסף לא?
בסוף, לא מדובר במחזמר על גבר גיי שמחפש אהבה, אלא על כל מי שהרגיש בודד, משוגע ומבולבל בתוך עולם הרווקות. על הפנטזיות, ההומור והמנגנונים שאנחנו מפעילים כדי לא להרגיש לבד - וזה עצוב ויפיפה.
התרעות פיקוד העורף