בכתבה השנייה על תערוכת בוגרי ובוגרות התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל, המפגש עם העבודות נמשך דרך קולות אישיים, גופים משתנים וזיכרונות שאינם מרפים. התערוכה מציגה 25 פרויקטי גמר שנוצרו על רקע מציאות ישראלית של חוסר ודאות, שבר ותמורות חברתיות עמוקות. אף שאין לה נושא אחד מוגדר, רבות מהעבודות נוגעות בתחושות של אובדן, עייפות וטראומה, ובוחנות את היחסים שבין הפרטי לציבורי, בין חיי היומיום לבין הכוחות הפוליטיים, החברתיים והטכנולוגיים שמעצבים אותם. אוצרת התערוכה היא הדס מאור.
משתתפים ומשתתפות בתערוכה: אבו עלי פאתן, אידה שחף, טליה אלבו, אלה קרן, שרה בלום, טל בר און, דור בר שלמה, פסח גולדשטיין, עידית גלעד, טל דותן, דרור היבש, נעמה הראל, רייצ׳ל ווינסטוק, בר זוטרא, דלפין זורע, רוני חגי, טלי רצקר, חלי יוזביץ, ללי כץ, שרה לולו, אנסטסיה ניקולינה, עדינה קראוס, רחל רבינוביץ, רזאן שאמי ואביטל שני.
בין שאריות של חגיגה, זיכרונות משפחתיים ופחדים שמסרבים להיעלם, רייצ׳ל ווינסטוק, טלי רצקר ואידה שחף עוסקות במה שנותר אחרי שהרגע חולף: חפץ שאיבד את תפקידו, גוף המשתנה עם הזמן או זיכרון טראומטי שחוזר בצורות חדשות.
בתערוכה „מתיקות יתר” רייצ׳ל ווינסטוק מתמקדת ברגע שאחרי החגיגה. עוגות, בלונים, סרטים ומפות שולחן כבר אינם ממלאים את תפקידם המקורי, אך נשארים כעקבות של אירוע שהסתיים. ההתפרקות אינה מוצגת בהכרח כעצב, אלא כחלק ממחזור טבעי: האוכל נאכל, הפרחים נובלים והבלונים מתרוקנים, אך החפצים ממשיכים לשאת את זיכרון האירוע.
העוגה חוזרת בעבודותיה כדימוי מושך ומוכר, המתפרק בהדרגה לשכבות צבע ולמשיכות מכחול כמעט מופשטות. רייצ'ל ווינסטוק מציירת על מפות שולחן משומשות שספגו כתמים וקיפולים, ובכך בוחרת במצע שכבר היה עד לחיים שהתרחשו סביבו. לצד הציורים מוצבות קוביות אפוקסי הכולאות שאריות של חגיגות. האפוקסי עוצר את ההתפרקות, אך גם מונע מהחפצים להמשיך להשתנות. הם נותרים במצב ביניים, בין פסולת לארכיון, ומעניקים לחלל תחושה שהצופה הגיע לאחר שהאורות כבו והאורחים עזבו.
גם אצל טלי רצקר הזמן והזיכרון עומדים במרכז, אך נקודת המוצא שלה היא המשפחה. במשך כשש שנים היא מצלמת את אמה ואת בתה, ויוצרת דיוקן של שלושה דורות של נשים הקשורות זו בזו דרך אימהות, התבגרות, הגירה וזיכרון משפחתי.
העירום בעבודות אינו מוצג רק כמיני, אלא כחומר המספר על גיל, שינוי, פגיעוּת וקרבה. הצילום מאפשר לטלי רצקר ולאמה להגיע למגע ולחיבוק שלא תמיד מתקיימים ביניהן בחיי היום־יום. עבור האם, ההתמסרות למצלמה הופכת גם לביטוי של אהבה ואמון בבתה.
באחד התצלומים תומכת האם בגופה של טלי רצקר בזמן שהיא מכוונת חץ וקשת. הדימוי מבוסס על המיתוס שלפיו האמזונות, הנשים הלוחמות, כרתו שד כדי להקל על מתיחת מיתר הקשת. האם אינה מדריכה את בתה, אלא מסייעת לה לבצע פעולה המזוהה עם כוח, הגנה והישרדות.
בתצלום אחר היא מתקרבת לפצע שנוצר לאחר שטלי רצקר ננשכה באמת על ידי כלב, ועושה לה "פו", כפי שאימהות מרגיעות ילדים קטנים. המחווה הפשוטה מוחקת לרגע את פערי הגיל ומשיבה את האמנית למעמד של ילדה הזקוקה לנוכחותה המרגיעה של אמה.
לדבריה, "אני מקווה שהעבודה תעורר בצופה רגש, גם אם הוא אינו תמיד נעים. מבחינתי, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאמן הוא שהצופה יעמוד מול היצירה ולא ירגיש דבר. הייתי רוצה שהעבודה תיצור הזדהות, קרבה או הבנה תחושה של 'אני מכירה את זה, גם אני הייתי שם'. נדמה לי שהאמנות שלי מדברת במיוחד אל נשים, משום שהן עשויות לזהות בה חוויות ורגשות המוכרים להן."
דימוי נוסף בעבודתה הוא התצלום של רגלי החזיר המונחות על הספה. התצלום הוא חלק מהסדרה "Rigo Mortis", שבה היא עובדת עם חומרים שהיו פעם חיים ומעניקה להם חיים חדשים באמצעות פיסול וצילום. אין כאן מסר הקשור לצריכת בשר, אלא עניין בחומר עצמו ובאפשרות להפוך דבר שנזרק לחפץ בעל נוכחות, יופי ואסתטיקה דקורטיבית ורפואית מן העבר.
אצל אידה שחף, לעומת זאת, הזיכרון מופיע כמאגר נוזלי, משתנה ולא יציב. תערוכתה „Pond Trauma” מאגדת פחדים ממוות, מאובדן, מאינטימיות, מגברים, מיופי ומבדידות. הפחדים השונים מתנקזים בעיניה לאובדן של זהות, שליטה וביטחון.
עבודת הווידאו מוצגת על מסכים בגדלים ובזוויות שונות. הפיצול, הכבלים והעומס החזותי יוצרים תחושה של תודעה שאינה מצליחה לסדר את הזיכרון לסיפור אחד. העריכה פועלת באופן דומה לזיכרון טראומטי, באמצעות חזרות, קיטועים, שכבות, האטות והיפוכים. דרך המצלמה והמסך אידה שחף מנסה להתבונן בזיכרון מבחוץ, אך המרחק אינו מעלים את הכאב, אלא מאפשר לנתח אותו.
לצד זאת, היופי בעבודותיה משמש גם כפיתוי וגם כמנגנון הישרדות. הוא מושך את הצופה אל תוך חלל שמתברר בהדרגה כמאיים. אידה שחף נמשכת לדמויות נשיות שנתפסו לאורך ההיסטוריה כמסוכנות או בלתי נשלטות, ובהן מכשפות, סירנות ונשים שהוגדרו כ"היסטריות". עבורה, אלו נשים שנדחקו לשוליים והושתקו, ולכן הן הופכות לדמויות שאפשר להזדהות איתן ולהישען עליהן.
בסופו של דבר, שלוש האמניות עוסקות במה שאי אפשר לשמר בשלמותו. ריצ'ל ווינסטוק מקפיאה את שרידי החגיגה, טלי רצקר מנסה לשמור רגעים של קרבה משפחתית ואידה שחף מפרקת זיכרון טראומטי כדי להבין אותו. האמנות שלהן אינה מציעה פתרון סופי, אלא מעניקה צורה לחפצים, לגופים ולפחדים הממשיכים להתקיים גם לאחר שהאירוע הסתיים.
התרעות פיקוד העורף