נשבר לכם פעם הלב עד כדי כך שלא רציתם בהכרח שהאדם יחזור, רק רציתם לדעת שגם לו כאב? שהוא לא המשיך הלאה בקלות בזמן שאתם ניסיתם לאסוף את עצמכם, ושנשאר בו משהו מכם - זיכרון קטן, געגוע, אפילו סדק? לפני קצת יותר משנה נשבר לי הלב. זה קרה מהר, בלי הכנה ובלי הסבר שהצליח להתיישב אצלי באמת. בתוך אהבה שהרגישה לי גדולה, טהורה ונקייה. הוא בחר לעזוב ולהשאיר אותי עם המשפט: "פרידה ממך זו הקלה". הוא נשאר עם ההקלה, ואני עם כל הכובד. כמעט שנה לא עבר יום בלי שחשבתי אם הוא מתגעגע, אם הוא מצטער, אם גם הגוף שלו זוכר אותי לפעמים. כי לב שבור מתיישב בחזה ומגיע בגלים, גם כשכבר נדמה לך שלמדת לשחות.
זו נקודת מוצא פנטסטית. כמעט אגדתית, אבל הלב שלה מציאותי עד כאב. כי אחרי פרידה אנחנו לא מתגעגעים רק לאדם, אלא גם לידיעה, לאפשרות לראות מה מתרחש בחדרים שאנחנו כבר לא מוזמנים אליהם. אנחנו רוצים לדעת אם הוא בוכה, אם היא מאושרת, אם מישהו אחר כבר נמצא במקום שפעם היה שלנו. נדמה לנו שאילו רק נדע את האמת, משהו בתוכנו יוכל סוף-סוף לנוח.
אבל "האשליה" אינה מעניקה לרז נחמה פשוטה. היא מאפשרת לו לראות את אביגיל, ובה בעת מכריחה אותו להבין שגם בתוך האהבה לא הכיר אותה עד הסוף. חיזיון אחר חיזיון, היא מתגלה לא כאהובה שקפאה בזיכרונו, אלא כאישה שלמה, סותרת, פגיעה וחיה. ככל שהוא מתקרב אליה דרך המראות, כך מתבהר המרחק ביניהם.
התרעות פיקוד העורף