הצילום הוא כלי מרפא עבורי. מאז ומתמיד הרגשתי שבעזרת המצלמה אני מצליחה לבטא דברים שקשה לי להסביר במילים. כאשר התחלתי לצלם את סדרת המלחמה, לא ידעתי בדיוק לאן היא תוביל אותי. פעלתי בעיקר מתוך תחושת בטן ומתוך צורך להוציא החוצה את המתח, החרדה והבלבול שנאגרו בי. אחרי שהצטלמתי בעצמי ולאחר מכן צילמתי גם אדם נוסף בתוך הסיטואציות שביימתי, הרגשתי כאילו אבן גדולה ירדה לי מהלב. הייתה בכך תחושה של שחרור שקשה לתאר כאילו הפחד, שבמשך זמן רב נשאר בתוך הגוף, קיבל פתאום צורה, פנים ומקום ממשי בתוך הפריים.
מבחינתי, הצילום בסדרה הזאת היה לעיתים משמעותי אפילו יותר משיחה בטיפול פסיכולוגי. לא מפני שהוא מחליף טיפול, אלא משום שבתהליך הצילום יכולתי לקחת תחושות חסרות צורה ולהפוך אותן לדימויים. במקום רק לדבר על פחד, יכולתי להראות אותו. במקום להסביר את חוסר האונים, יכולתי לביים גוף שמתכווץ, נשכב על מזרן או נאחז במסכה. המצלמה אפשרה לי להיות בו-זמנית גם מי שחווה את החרדה וגם מי שמתבוננת בה מבחוץ.
במהלך הצילומים הכנסתי את עצמי באופן מכוון למצב המדמה רגע של כמעט-אזעקה. ניסיתי לשחזר את התחושה המוכרת שבה עדיין לא נשמעה התרעה, אך הגוף כבר דרוך וממתין לה.
את הסדרה צילמתי בכמה מצלמות ובשתי טכניקות שונות. חלק מהצילומים נעשו במצלמת פילם, והסרט נשלח לפיתוח בחנות צילום. חלק אחר צולם במצלמת רפלקס דיגיטלית מקצועית. הבחירה לשלב בין פילם לצילום דיגיטלי לא הייתה רק טכנית. לכל אחד מסוגי הצילום הייתה השפעה שונה על האווירה שנוצרה.
בתחילת העבודה צילמתי את עצמי. הגוף שלי הפך לחלק מהעבודה ולכלי שבאמצעותו ביטאתי את החרדה האישית שלי. המצלמה תיעדה לא רק דמות מבוימת, אלא גם חלק ממשי מהחוויה שעברתי.
אחד האביזרים המרכזיים בסדרה הוא מסכת אב"כ. בחרתי לצרף אותה לתמונות כדי לתאר את תחושת הבלבול שחוויתי בתחילת המלחמה. באותם ימים לא תמיד היה ברור מה בדיוק עומד לקרות. שאלתי את עצמי אם מדובר רק בטילים, אם קיימים איומים נוספים ומה באמת צריך להכין בבית. מסכת האב"כ הפכה עבורי לסמל של פחד ישן שחוזר ומתעורר, גם כאשר לא ברור אם יש בו צורך ממשי.
החיבור בין שתי ה"צעקות" אפשר לי לעסוק בפחד שנמצא גם בתוך תולדות האמנות וגם בתרבות העכשווית. הצעקה אינה רק קול שנשמע בזמן סכנה, אלא גם מצב נפשי. לפעמים האדם אינו צועק בפועל, אך כל הגוף שלו מבטא צעקה פנימית. בזמן מלחמה ניתן להמשיך לעבוד, לדבר, לאכול ולצפות בטלוויזיה, בעוד שבתוך הגוף מתקיימת חרדה מתמשכת. המסכה עזרה לי להמחיש את הפער שבין החזות החיצונית לבין המתרחש בפנים.
חלק מהצילומים נעשו במקלט הסמוך לביתי. המקלט הוא חלל שמוכר לי מחיי היומיום, אך בזמן מלחמה משמעותו משתנה לחלוטין. בימים רגילים הוא יכול להיראות ריק, מוזנח או חסר חשיבות, אך ברגע של אזעקה הוא הופך למקום שמרכז בתוכו פחד, תקווה והישרדות. אנשים זרים נכנסים אליו יחד, לעיתים בפיג'מה, עם ילדים, עם כלבים או עם טלפון ביד, ומחכים שהסכנה תחלוף.
בחלק מהתמונות השתמשתי גם בעריכה באמצעות בינה מלאכותית, במטרה לחדד את תחושת האזעקות והמלחמה. לא רציתי שהעריכה תחליף את הצילום המקורי, אלא שתוסיף לו שכבה נוספת. באמצעותה יכולתי להקצין את האווירה, להדגיש את חוסר המציאות וליצור תחושה שהדמות נמצאת בתוך זיכרון, חלום או תרחיש מאיים.
התרעות פיקוד העורף