האשליה של "שגרה" והמציאות השקופה
כמו תמיד, ההייפ מתחלף, הציבור מתעייף, והכותרות הראשיות עוברות לנושא הבא. ככל שכמות הפצועים החדשים המגיעים לבתי החולים יורדת יחסית לימי הלחימה האינטנסיביים, כך צונח גם גרף התרומות וההתעניינות הציבורית. אבל בשיבא, השעון עצר והמציאות בתוך המחלקה נותרה בעינה: יש פצועים, והם עדיין כאן, מנהלים את המאבק של חייהם הרחק מאור הזרקורים.
במהלך הביקור שלי במחלקה פגשתי את ל', לוחם מילואים ואב לשלושה ילדים. הוא נפצע קשה רק לפני חודשיים בתקיפת כטב"ם בגבול לבנון. ל' הגיע לשיבא במצב קריטי, כשסכנת חיים נשקפה לו. כיום, כשהוא נלחם על שיקומו, הוא אומר שהמתנדבים שמגיעים הם גיבורים אחד-אחד, אך הליווי הכלכלי שמקבלים הפצועים אינו מספק, ובכך מציב מראה נוקבת מול המערכת.
כבעל משפחה, הוא מקבל קצבה מסוימת, אך כשהוא מביט בחיילים הצעירים שסביבו, הלב שלו נחמץ. הצעירים הללו, שרק אתמול יצאו מהכשרות, מטירונות או מיחידות מיוחדות ונפצעו קשה, נאלצים להתמודד עם פגיעות גופניות ונפשיות קשות, ולצדן גם עם מבוך בירוקרטי אכזרי שאין להם שום כלים להתנהל בתוכו.
המחיר הכבד של המאבק על אחוזי הנכות
מדינת ישראל יודעת לחבק פצועים ברגעי השיא, אך הליווי הכלכלי והאישי בטווח הארוך מתגלה כמתיש במקרה הטוב, ומשפיל ואף הרסני במקרה הרע. חייל פצוע מקבל במהלך השיקום דמי קיום זעומים של כמה אלפי שקלים. ברגע שהוא משתחרר, הוא נפלט אל מערכת שמבטיחה לו שכר מינימום, סכום שלא מאפשר קיום בכבוד לאדם בריא, בטח שלא לאדם שנפגע בקרב.
כדי למצות את זכויותיהם ולקבל את אחוזי הנכות המגיעים להם באמת, פצועים רבים נאלצים להגיש תביעה להכרה, ולשם כך שוכרים עורכי דין פרטיים. שיטת התמחור במשרדים הללו נשמעת כמעט דמיונית: לאחר קבלת רף הבסיס, כל אחוז נכות נוסף שעורך הדין מצליח להשיג בוועדות הרפואיות עשוי לעלות לחייל מאות שקלים. לדברי טל, יש פצועים ששכר הטרחה המשפטי שלהם מגיע לעשרות אלפי שקלים, עוד לפני שראו שקל אחד מהמדינה. חלקם נאלצים לקחת הלוואות כדי לממן את המאבק המשפטי על הזכויות של עצמם, ומוצאים את עצמם חיים מקצבה מקוצצת עוד יותר.
בהיבט האישי יותר, כשאני יושב מולם או מול בן דודי, שנפצע ושהה תקופה ממושכת באגף השיקום, אף אחד מהם לא מרגיש גיבור. הם מנסים לשרוד את היום הבא.
אחד הגופים שמסייעים להם ומנסים להקל עליהם הוא צוות "שלישי שמח", שהקים חנן טל, ומנסה למלא צרכים שהמערכת הציבורית אינה מספקת להם מענה.
הסטייק שהצית תנועה: סיפורו של "שלישי שמח"
הכול התחיל ב־17 בינואר 2024. חנן טל הגיע לבקר חבר לנשק, חובש קרבי שנפצע במהלך קרב ברצועת עזה לאחר שטיפל בלוחמים שנפגעו בהיתקלות מטווח קצר במחבלים. החובש נפצע בעצמו ובקושי שרד. לפני הביקור שאל אותו טל שאלה פשוטה: "מה הדבר שאתה הכי רוצה עכשיו?" התשובה הייתה קצרה ואופיינית ללוחם ישראלי: "סטייק טוב".
מאז הפך המיזם להרבה יותר מארוחת ערב שבועית לחיילים. כיום הוא מעניק מעטפת שלמה לפצועים, מרגע כניסתם לאגף השיקום ועד הרבה לאחר שחרורם. עם הגעתו של כל פצוע חדש מציעים לו המתנדבים לבחור כל ערכת לגו שירצה, ללא מגבלת תקציב, כעוגן של שקט נפשי. לאחר מכן הם מבררים מה חסר לו בעקבות הפציעה: ביגוד, נעליים, טלפון נייד, ציוד אישי או כל דבר אחר שיוכל להקל על תהליך השיקום.
הגמר הגדול
הגעתי לחצר אגף השיקום בשעה 21:40, ממש דקות לפני שריקת הפתיחה של הגמר. מסביב, הדשא הירוק והעצים הוארו בשרשראות נורות קטנות ויצרו ניגוד כמעט סוריאליסטי בין שלוות הגינה לבין הסיפורים המורכבים של היושבים על כיסאות הפלסטיק ובכיסאות הגלגלים. הגעתי מותש אחרי יום ארוך, אבל בשנייה אחת המקום מילא אותי באנרגיה נקייה מקלישאות. הרצון לעשות טוב, לחלק אוכל ולעזור בדברים הכי קטנים, באהבה ובחיוך.
המסך הגדול כבר נמתח, ואני הצטרפתי למתנדבים שדאגו לאוכל, לשתייה קרה, למקומות ישיבה, לצמר גפן מתוק, לפופקורן ולכל פרט קטן שיכול להפוך עוד ערב בבית החולים לערב של שמחה.
בין עשרות הפצועים והמתנדבים הצלחתי לתפוס את חנן טל לכמה דקות בלבד. למעשה, קשה היה לנהל עמו שיחה רצופה. אחת לכמה רגעים הוא נקרא לסייע לפצוע אחר, לוודא שלא חסר דבר ושכל בקשה מקבלת מענה. טל אינו חדש בעולם ההתנדבות; זה כ־12 שנים הוא משמש כמייסד וכמנכ"ל עמותת "נכה לא חצי בן אדם", הפועלת למען אנשים עם מוגבלויות. זה כשש שנים הוא מכהן גם כמנכ"ל עמותת "ותק", התנועה לאיכות ואריכות חיים. במקביל שירת למעלה מ־600 ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה, ובשנתיים וחצי האחרונות מוביל את המיזם.
"הם קמים כדי לחבק אותי"
הפצועים ובני משפחותיהם מרעיפים שבחים על פעילות המיזם, אולם כאשר המחמאות מופנות אליו, טל ממהר להסיט את הזרקור. "הקרדיט שייך כולו למתנדבים", הוא אומר. "הם הלב של 'שלישי שמח'."
דסי הגיעה מהצפון ועושה שם גם את השירות הלאומי שלה ביומיום, ויובל כבר שנתיים מגיעה לעזור בהכול, מאוכל ועד לוגיסטיקה, זוכרת את שמות כל הפצועים ומרבה ללוות אותם, לשוחח ולעזור בכל מה שצריך. אליהן מצטרפים מתנדבים ומתנדבות מכל שכבות החברה הישראלית, צעירים ומבוגרים, בעלי השקפות עולם שונות ורקעים מגוונים. כולם מגיעים מאותה סיבה: להיות לצד הפצועים. "מדי שבוע הם עוזבים את המשפחה, את העבודה ואת החיים האישיים שלהם ומגיעים לכאן. לא משנה אם זו מלחמה, יום גשום, שרב או ערב גמר המונדיאל. הם כאן בשביל הפצועים."
כשחנן נשאל מהו הרגע שנחרט בזיכרונו יותר מכל מאז החל המיזם לפני שנתיים וחצי, הוא שתק לכמה שניות וניכר שלא פשוט לו לבחור אחד מהם. לבסוף, בעיניים שהבריקו מהתרגשות, הוא השיב כי יש רגע אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב. "בכל שבוע אני פוגש את הפצועים מחדש", הוא אומר. "אני רואה את תהליך השיקום שלהם מקרוב."
ואז הוא מתאר את מה שמבחינתו מסמל יותר מכל את משמעותו של המיזם: "אני ניגש לחבק אותם כשהם יושבים בכיסא גלגלים. אבל רגע לפני שאני מגיע, הם עוצרים אותי, מתאמצים, קמים על הרגליים, ורק אז מחבקים אותי." קולו נעשה שקט יותר. "הם גאים בעצמם. הם רוצים להראות לי שהם שוב עומדים. אני מגיע לכאן בכל שבוע כדי לחבק אותם בגובה העיניים, אבל כשהם קמים במיוחד כדי לחבק אותי בחזרה, זו המחווה האנושית הכי גדולה שאפשר לקבל." הוא מחייך ומסכם במשפט אחד: "לשמחתי זכיתי לחוות את זה לא פעם. בשבילי זה הדבר החשוב ביותר. רגע של תקומה."
התיקון הקטן של המקרן השבור
לצד פעילות המתנדבים, אי אפשר שלא להתרשם גם מהעבודה יוצאת הדופן של הצוותים הרפואיים במרכז הרפואי שיבא. הרופאים, האחיות, המטפלים ואנשי השיקום מקבלים לוחמים שמגיעים לעיתים מחוסרי הכרה, לאחר פציעות קשות מרחפני נפץ, מטעני חבלה, טילי נ"ט ומאמצעי לחימה נוספים, ומלווים אותם במסע ארוך ומורכב בחזרה לחיים.
הסיפורים שם לא נגמרים. לצד חנן מסתובב שם אזרח טוב אחר, שתרם את הרמקולים והמסכים במחלקה. באותו ערב הוא דילג בין מחלקת היולדות, שם בתו ילדה באותן שעות ממש, לבין מחלקת המשוקמים, רק כדי לוודא שהרמקולים שהביא לצפייה במשחק עובדים כמו שצריך.
וכשהמתח הגיע לשיאו במהלך המשחק, המקרן שהוצב בחצר קרס פתאום. באותו רגע קרה דבר מופלא: כמעט חצי מהמשוקמים, אנשים שחלקם מתמודדים עם פציעות גפיים מורכבות, קמו יחד וניסו לתקן את המקרן. אני לא יודע אם זה היה בגלל הלחץ של המשחק, או שזה העיד על תכונה עמוקה באופיים: הם אינם מסוגלים לראות משהו שבור בלי לקום ולנסות לתקן אותו.
שריקת הסיום היא רק ההתחלה
גודל ההישג האמיתי של הערב טמון בפרט קטן אך מרגש במיוחד. חנן הגיע עם כמה זוגות נעלי ספורט חדשות עבור פצועים שביקשו אותן, לא משום שאין להם נעליים, אלא משום שהם חוזרים לרוץ. וזה אולי הסמל הגדול ביותר של השיקום, המעבר ממיטת בית החולים למסלול הריצה. חנן טל הוא גם זה שקנה לל', איש המילואים, את נעליו החדשות במהלך סיבוב בקניון, לאחר שזיהה צורך והבין שהנעליים מיועדות לו.
לדברי טל, בתחילת המלחמה הגיעו לאגף השיקום עשרות מתנדבים מדי יום, ותרומות זרמו מכל עבר. כיום המציאות שונה. התרומות התמעטו, מספר המתנדבים קטן, ובמקרים רבים אנשי "שלישי שמח" מממנים את הפעילות מכיסם הפרטי. "הפצועים עדיין כאן", הוא אומר. "המלחמה אולי ירדה מהכותרות, אבל השיקום שלהם נמשך." במהלך הביקור ראיתי זאת במו עיניי. האנשים הללו עושים כל שביכולתם כדי שלוחמי צה"ל הפצועים יקבלו מעטפת אנושית, חמה ומכבדת לאורך כל תהליך השיקום.
צעקות שמחה וקריאות בוז נשמעו בו בזמן: ספרד הבקיעה. בסיום הערב היה ברור שרבים מהפצועים התאכזבו מההפסד של ארגנטינה, וכן, היה קשה שלא לחוש צער גם עבור מסי. אבל יצאתי משיבא דווקא עם תחושה אחרת, תחושת ניצחון. החיבור שנרקם כאן, על המדשאה, בין הלוחמים שנפצעו בהגנה על המדינה לבין אזרחים שבוחרים להגיע לכאן מדי שבוע, מחזק את האמונה שגם ברגעים הקשים ביותר של המדינה יש מי שיביא תקווה.
אולי זו גם הקריאה שכולנו צריכים לקחת איתנו מהערב הזה. הפצועים עדיין כאן. השיקום שלהם רחוק מלהסתיים. הם זקוקים לרפואה מן הטובות בעולם, אבל גם לכך שלפני הטיפול ואחריו יראו אותם, יקשיבו להם וימשיכו להעניק להם אהבה, עזרה והכוונה, כפי שמתנדבי "שלישי שמח" עושים שבוע אחר שבוע. כי בסופו של דבר, האלופים האמיתיים של הערב הזה לא היו על כר הדשא. הם ישבו בחצר של אגף השיקום בשיבא.
התרעות פיקוד העורף