תערוכת הבוגרים והבוגרות של בצלאל לשנת 2026 תיפתח ביום שישי, 24 ביולי, בשעה 12:00, בקמפוס בצלאל ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, ברחוב זמורה 1 בירושלים. ברחבי הקמפוס ובאגף עידן ובתיה עופר לאמנות יוצגו למעלה מ-500 פרויקטי גמר, הכוללים אלפי עבודות של בוגרות ובוגרי מחלקות התואר הראשון ותוכניות התואר השני, במגוון מדיומים מתחומי האמנות, העיצוב והארכיטקטורה.
התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב עד יום חמישי, 6 באוגוסט, בשעה 22:00, ותתקיים בחסות קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, קליבלנד, אוהיו, ארצות הברית. בין שלל הפרויקטים המוצגים בתערוכה, עבודותיהן של מיקה רותם בן בשט, לאה אוצ'יטל וירדנה גרץ מציעות שלוש דרכים שונות להתבונן במציאות: דרך הגוף והזהות, דרך הבית והאמונה ודרך מפגש בין זכוכית, אור והשתקפות.
לחיות מעבר למסלול המקובל
מיקה רותם בן בשט, בוגרת המחלקה לצילום, מציגה סדרת תצלומים העוסקת בצעירים ובצעירות קווירים, בזהויות א-בינאריות ובחיפוש אחר מקום בתוך החברה הישראלית. הפרויקט הפך עבורה לנקודת ציון אישית, החורגת מעבר למסגרת הלימודית. במהלך העבודה הבינה מיקה רותם בן בשט כי השאלות שהיא מפנה אל המצולמות נוגעות גם לחייה, ולכן החליטה להכניס אל הסדרה גם תצלום עצמי.
אחת ההשפעות המרכזיות על עבודתה היא הצלמת נאן גולדין, שתיעדה את האנשים הקרובים אליה ואת הגבולות שהם ניסו לפרוץ. מיקה רותם בן בשט מתחברת לאופן שבו גולדין אינה מנסה להסביר את מצולמיה או להפוך אותם לסמל של רעיון מסוים, אלא מצלמת את חייה ומתוך כך חושפת תופעות חברתיות רחבות יותר.
העוגן של הסדרה הוא תצלום עצמי שיצרה בבית הוריה, בחדר שבו גדלה. הקיר שמאחוריה מכוסה בפוסטרים, בגלויות ובתמונות מתקופות שונות בחייה. מבחינתה, החדר הוא נקודת ההתחלה שממנה יצאה לחפש את עצמה, ולכן הוא מקרין גם על יתר הדימויים בסדרה. המצולמות, כמוה, נמצאות בחיפוש מתמשך ובבדיקה של גבולות הנוגעים למשטר הגוף, ללאומיות ולתוויות חברתיות המבקשות להגדיר אותן באופן מצומצם.
הפרויקט מערער על המסלול הישראלי המקובל, שלפיו צעירים מצופים להתגייס לצבא, להשתחרר, לטייל, ללמוד, למצוא זוגיות ולהקים משפחה. בעיני מיקה רותם בן בשט, עבור צעירים קווירים, ובמיוחד עבור מי שנמצאים על הרצף הטרנסי או הא-בינארי, המסלול הזה אינו תמיד מתאים או אפשרי. סדרת התצלומים מבקשת להראות כי גם חיים שאינם מתנהלים על פי המודל המקובל הם חיים מלאים, משמעותיים וראויים לנראות.
מיקה רותם בן בשט אינה מאמינה שאמנות יכולה לשנות את המציאות לבדה, אך היא מאמינה ביכולתה לשנות את האופן שבו אנשים מביטים בה. הצילום, לדבריה, מפגיש את הצופה עם אנשים ונושאים שלא בהכרח היה פוגש בחיי היומיום. נוסף על כך, הוא יוצר ארכיון של חיים וזהויות שאינם תמיד זוכים לתיעוד. עצם קיומם של הדימויים הוא מבחינתה אמירה: האנשים המצולמים קיימים, וסיפוריהם ראויים להישמע ולהישמר.
הבית כדיוקן של אמונה
לאה אוצ'יטל, בוגרת התואר השני בתקשורת חזותית, מתמקדת בעבודתה בבתים ובחפצים יומיומיים של משפחות חרדיות. במקום לצלם טקסים, בתי כנסת או דמויות בלבוש מסורתי, בחרה להתבונן במקומות שבהם האמונה אינה מוצגת באופן מוצהר, אלא נטמעת בתוך חיי היומיום.
מבחינת אוצ'יטל, הבית הוא המרחב שבו תפיסת העולם מתגלמת באופן העמוק ביותר: בדרך שבה משתמשים בחפצים, במה שבוחרים להחזיק או לוותר עליו, בסדר, בחזרתיות וביחס לחומר. החפצים המצולמים אינם קדושים כשלעצמם, אך הם נושאים עמם הרגלים, זיכרונות ואמונות. כך הם הופכים למעין דיוקנאות עקיפים של האנשים החיים לצדם.
אוצ'יטל ביקשה לבחון כיצד ניתן לדבר על נוכחות אנושית מבלי להציג את האדם עצמו. דרך החללים והחפצים אפשר לחוש את הדיירים, מבלי להפוך אותם לאובייקט של התבוננות ישירה. הבחירה הזאת מאפשרת לצילום להישאר אינטימי ומכבד, ומזמינה את הצופה להיכנס אל העולם החרדי באמצעות פרטים קטנים, במקום באמצעות דימויים מוכרים שעלולים להפוך לקלישאות.
העבודה נעה בין פשטות וצמצום לבין שאלות של ריסון, ויתור והשתקה. עם זאת, אוצ'יטל נמנעת משיפוט חד-משמעי. היא אינה מבקשת להדגיש את מה שעלול להיתפס כחוסר או ככיעור, אך גם אינה מעוניינת ליצור אידיאליזציה רומנטית של אורח החיים החרדי. נקודת המבט שלה נמצאת בין התיעודי לפיוטי ומתבוננת בחללים כפי שהם, מתוך קשב לפרטים ולמשמעויות שהם נושאים.
להזיז מעט את נקודת המבט
ירדנה גרץ, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, מציגה מיצב המורכב מאובייקטים צבעוניים מזכוכית בגדלים שונים, שנוצרו בטכניקות של ניפוח חם. לצד הזכוכית שילבה משטחי מראה דקים וגמישים, שאותם חתכה והדביקה בצורות שונות.
המראות בעבודתה אינן מחזירות השתקפות מדויקת. הן מפרקות, מעוותות ומשכפלות את הסביבה, וכך יוצרות דימויים חדשים המשתנים בהתאם למיקומו ולתנועתו של הצופה. העבודה מתייחסת לקצב החיים המהיר, שגורם לאנשים לחלוף על פני רגעים קטנים מבלי להבחין בהם: שינויי האור במהלך היום, השתקפות בחלון, מפגש מקרי בין צבעים או רגע קצר של שקט.
הצורות שבחרה גרץ נראות כמעט מוכרות, אך אינן ניתנות להגדרה מלאה. הן נשענות על עולמות המשחק, הדמיון והקליידוסקופ, והצבעים נועדו לעורר סקרנות ושמחה. האובייקטים מזמינים את הצופים להתקרב, אך אינם מספקים תשובה אחת ברורה בנוגע למה שהם רואים.
באמצעות תנועה קטנה יכול הצופה לשנות את התמונה המשתקפת מולו. האפשרות הזאת אינה בהכרח מעניקה שליטה במציאות, אך היא מציעה דבר אחר: תזכורת לכך שלא תמיד נדרש לשנות את המציאות עצמה. לעיתים די בשינוי קטן של נקודת המבט כדי לגלות בתוכה אפשרויות חדשות.
שלוש העבודות נפגשות, כל אחת בדרכה, ברגע שבו המבט משתנה. אצל מיקה רותם בן בשט, שינוי נקודת המבט מאפשר לראות זהויות וגופים שאינם מתיישבים עם המסלול החברתי המקובל; אצל לאה אוצ'יטל הוא מפנה את תשומת הלב מן הסמלים הדתיים המוכרים אל החפצים הביתיים והשקטים שבתוכם נטמעת האמונה; ואצל ירדנה גרץ הוא מתרחש באופן ממשי מול הזכוכית והמראות, כאשר תנועה קטנה של הצופה יוצרת דימוי חדש. דבריה של גרץ, שלפיהם לא תמיד צריך לשנות את המציאות עצמה ולעיתים מספיק לשנות את נקודת המבט, מקבלים כך משמעות רחבה יותר. הם מתאימים גם לעבודתה של מיקה רותם בן בשט, המבקשת לא בהכרח לשנות מיד את החברה, אלא להזמין אותה להביט אחרת באנשים, בגופים ובדרכי חיים שאינם זוכים תמיד לנראות. יחד, שלוש הבוגרות מציעות לצופה לעצור, להתקרב ולגלות כי גם שינוי קטן באופן שבו אנחנו מסתכלים עשוי לפתוח מרחב חדש של הבנה, חופש ואפשרות.
התרעות פיקוד העורף