ב-21 ביולי התקיים במוזיאון תל אביב לאמנות סיור מיוחד בתערוכה "עולמות זעירים - מיניאטורות באמנות עכשווית", באוצרותה של גלית לנדאו-אפשטיין. הסיור נערך בשיתוף ד"ר אליה ברטל, ובמהלכו השתיים הובילו את הקהל בדיאלוג משותף בין האמנים והיצירות שהוצגו בחלל לבין יצירותיהם של סופרים ומשוררים. כך נוצר מפגש ייחודי בין אמנות חזותית, ספרות ושירה, שהציע מבט נוסף על העולמות הזעירים שבתערוכה.
בהשתתפות: נעמי אבליוביץ', ורד אהרונוביץ, דן איתן ויצחק ישר, קונסטנטין בוים, גיא גולדשטיין, דינה גולדשטיין, ענבל הופמן ושראון פז, בן ווטייה, שירה זלוור, רוני טהרלב, שאול כהן, רניי מזור, נוי ותמיר, אפרת נתן, True Twins, טרייסי סנלינג, אירן ספייר, סיימון פוג'יווארה, דורית פיגוביץ גודארד ואפרת בלוססקי, אידית פישר כץ, תום וחני, אלקי הרשברג, מנשה שקמוני, אלון שריג, אמיר תומשוב.
נוי ותמיר
עבודתם של נוי ותמיר, "קווסט מס' 2 מלחמת הארץ האחת" (2026), היא פסל קרמי רחב-ממדים המדמה עולם פנטזיה צפוף בהשראת משחק התפקידים "מבוכים ודרקונים". יערות, נהרות, טירות, מערות ויצורים זעירים נבנו מקרמיקה מזוגגת ושולבו במבנה עץ בעל רגלי שולחן מוכנות. השימוש בחומר כבד ושביר מעניק לעולם המיניאטורי תחושת עומס, גולמיות ושבריריות.
היצירה קשורה לזיכרונו האישי של תמיר, המשחק "מבוכים ודרקונים" מאז ילדותו. בשנת 2009 נהג להגיע כמעט בכל שבת לבר-נוער, אך בליל פיגוע הירי נשאר עם חבריו למשחק וכך ניצל. מאז נקשר אצלו עולם המשחק לאותו אירוע טראומטי. מתוך החוויה האישית מתרחבת העבודה לעיסוק במציאות אלימה, שבה הדמיון והמשחק הופכים לאמצעים של התמודדות, ריפוי וקתרזיס.
הפסל בנוי באופן מודולרי, וחלקיו ניתנים להזזה ולהחלפה כמו פאזל גדול. מערות, חדרים, דמויות וסביבות יכולים לעבור ממקום למקום, ולכן ההצבה במוזיאון מייצגת רגע מסוים שקפא בזמן. אילו הייתה העבודה מורכבת מחדש, היא עשויה הייתה להיראות אחרת ולספר סיפור שונה.
נוי ותמיר יוצרים את העבודה יחד, ללא חלוקת תפקידים קבועה. לעיתים אחד מהם מתחיל דמות והאחר ממשיך אותה, ולעיתים שניהם עובדים במקביל. העולם שיצרו מאוכלס בדמויות גבריות בלבד, כחלק מעיסוקם בזהות קווירית, בגוף הגברי ובחברה היפר-גברית, שבה הגבריות מוצגת בעת ובעונה אחת כמקור להגנה, לשליטה ולאלימות.
העבודה מחולקת לעולם עליון ולעולם תחתון, אך עוסקת גם במגבלות הראייה והשליטה. הצופה אינו מסוגל לראות אותה בשלמותה מנקודה אחת, אלא נדרש להקיף אותה, להתכופף, להציץ ולחפש פרטים המסתתרים בחשכה ובצללים. התחושה שלעולם אי אפשר לתפוס את התמונה המלאה משקפת, בעיני האמנים, גם את האופן החלקי שבו בני אדם חווים את המציאות.
רניי מזור
עבודתו של רניי מזור משתלבת בתערוכה "עולמות זעירים - מיניאטורות באמנות העכשווית" דרך העיסוק במציאות הישראלית המורכבת, כשהיא מתורגמת למודל מוקטן ומפורט. מזור, שאינו מסתפק במיניאטורה כיצירה דקורטיבית או חמודה, משתמש בה כדי לשקף רגעים טעונים מתוך החיים המקומיים. בעקבות המלחמה הוא צילם את הרכבת הקלה ואת המראה הסוריאליסטי שנוצר בה, ולאחר מכן הפך את הדימוי למעין דיורמה שהודפסה במדפסת תלת-ממד. כך נוצר אובייקט קטן ומושך למראה, שמאחוריו מסתתרת מציאות של חרדה, חוסר ודאות ושגרה שהשתבשה.
השירה שנבחרה להיקרא לצד היצירה אינה משמשת רק כתוספת ספרותית, אלא יוצרת נקודת מבט נוספת על עבודתו של מזור. ד״ר אליה ברטל מבחינה בין שני מושגים מרכזיים: מיניאטורה ומינימליזם. המיניאטורה מצמצמת עולם שלם לממדים קטנים, אך אינה מוותרת על ריבוי הפרטים. בדומה לספר שמכיל בתוכו חיים שלמים בתוך אובייקט קטן, גם המודל של מזור מרכז בתוכו מרחב שלם: מדרגות, מעקה, זכוכית, גומי ושאר המרכיבים המזוהים עם הרכבת הקלה. כל פרט מקבל חשיבות, ואין הבחנה ברורה בין עיקר לטפל. באמצעות ההקטנה, המציאות הגדולה והכאוטית נעשית לכאורה נגישה וניתנת לשליטה, אך התוכן הטעון שלה אינו נעלם.
מול ריבוי הפרטים של המיניאטורה הוצגה שירת ההייקו הישראלית של המשוררת בכל סרלואי מתוך הספר "בתוך החושך", שנכתב לאחר שבעה באוקטובר. בשירים הקצרים "לפני זריחה / הותר לפרסום / תפילת שחרית" ו"שש בבוקר / דפיקה בדלת / זו רק רוח", מילים בודדות מצליחות לעורר עולם שלם של פחד, ציפייה ואסון אפשרי. השיר אינו מתאר את כל הסיטואציה ואינו מוסר מידע מלא; הוא משאיר מחוץ לטקסט פרטים רבים, אך באמצעות ביטויים כמו "הותר לפרסום" או "דפיקה בדלת" מאפשר לקורא להבין מיד את המטען הרגשי והלאומי שמאחוריהם. זהו המינימליזם שעליו מדברת ברטל: בחירה במילים מעטות ומהותיות שמסמלות מציאות רחבה בהרבה.
החיבור בין השירה לבין יצירתו של מזור נוצר דווקא מתוך הניגוד ביניהן. המודל המיניאטורי מבקש לשמר את הפרטים הרבים של המקום ולהקטין את המציאות מבלי למחוק את מרכיביה, ואילו השיר המינימליסטי מצמצם את המציאות למספר מילים בלבד.
האמן רניי מזור אומר כי החל לתעד את המלחמה עם איראן, החל מיוני 2025, דרך התבוננות במרחב הציבורי בזמן חירום. לדבריו, העבודה נולדה מתוך חוויה פיזית שלו כאזרח החי במרחב שהיה עד אז בטוח, מוכר ויציב. תל אביב, לדבריו, הפכה שברירית, והשהות בה כבר אינה מובנת מאליה.
מזור מסביר כי היצירה היא המחאה השקטה שלו בתגובה לשינוי הפתאומי ולשבר שנוצר בתחושת הביטחון. הדבר בלט במיוחד ברכבת הקלה, שהפכה למרחב של מחסה, שהות והישרדות. הוא התעניין במתח שנוצר שם בין המרחב האישי לציבורי, מחוץ לתחום הנוחות, ובאופן שבו בתוך סביבה צפופה ומשותפת נוצרו טריטוריות זמניות של חיים.
הדיורמה שיצר שופעת דמויות ממוזערות שאותן צילם בתחנה עם הציוד האישי שלהן. לדבריו, כך נוצרה קומפוזיציה אנושית רוחשת חיים, בעלת נפח חזותי עשיר ומפתה, המאפשרת לצופה לשוטט במבט בתוך חלל תיאטרלי המשדר אמינות ומכיל שכבות של התרחשות.
מזור מוסיף כי העבודה מתעדת תמונת מצב המהדהדת בו גם כעת, לאחר שהמלחמה הסתיימה. תגובתו כאמן היא בראש ובראשונה מחאה שקטה ואותנטית, המבקשת לאפשר לצופים להישיר מבט אל המציאות.
התרעות פיקוד העורף