לרוב, כדי להפוך למוצר צריכה אלגנטי, חברות אורזות אומנות במעטפת סטרילית ומתרחקות מהמחוספס והאמיתי של הרחוב. פילפלד מתבלט דווקא בכנות הישירה והלא-מתנצלת שלו; הוא ממילא יוצר שפה אסתטית מאוד ומוקפדת, כך שהוא לא נדרש לזייף ניקיון מסחרי, והוא לא מנסה לשחק את המשחק הכפול של אמן ש'נאלץ' להתמסחר כדי לשרוד. פשוט ממשיך לייצר כאילו מעולם לא האמין במיתוס של "האמן הסובל".
היעדר הפוזה הזה ניכר גם באישיות שלו: מדובר באיש נגיש וצנוע, שמדבר בלב פתוח על העבר, על חברים ועל יצירה. ההצלחה לא ניתקה אותו מהבסיס, ועבור הסביבה שלו הוא תמיד נחשב למארח של החברים, הבית שלו הוא מרחב פתוח שתמיד אפשר לבוא לשבת בו, ליצור יחד מוזיקה ואומנות.
שיתוף פעולה שהתחיל מחברות
יש שיתופי פעולה שנולדים בחדרי הישיבות של תאגידים, ויש כאלה שמתחילים דווקא בישיבה מקרית בסלון. כדי להבין את החיבור בין אמן שהגיע מהשוליים לבין מי שנחשב לסמל המובהק של הקונצנזוס והמיינסטרים הישראלי בעשור האחרון, צריך לחזור אל הבסיס האנושי שממנו צמח שיתוף הפעולה הזה.
"כל הרעיון הזה התחיל בכלל בגלל שאני ועומר חברים", פילפלד מסביר כשאנחנו מתיישבים. "כבר עבדנו יחד כשהכנתי את עטיפת האלבום שלו "חמישה לילות" שיצא ב-2024, ואנחנו מבלים הרבה ביחד. מעבר לזה, אני באמת אוהב את CATTLEYA. יש לי משקפיים שלהם ואני אוהב מאוד את כל העולם של שיתופי הפעולה. זה משהו שדיברנו עליו כבר הרבה זמן".
הפיל בחדר כשמדברים עם אמני רחוב לשעבר, הוא תמיד שאלת ה-"Sellout" הרעיון שברגע שהיצירה פוגשת קו ייצור המוני, היא מאבדת את נשמתה. אבל פילפלד דוחה את ההנחה הזו על הסף. "לא פחדתי בכלל מהמקום הזה, ואני יכול לדבר על זה שעות. התחלתי לפני הרבה שנים כאמן רחוב. בתקופה ההיא להיות אמן רחוב היה משהו 'מגניב'. אתה לא מראה את הפנים שלך. אתה לא מתמסחר. אתה כזה אמן מהנשמה. אבל אני איש שמח. אני אוהב את החיים. אף פעם לא ראיתי שום יתרון בלהיות מסכן כדי להיות אמן".
ליצור מתוך האור: מאטיס, מורקמי והסירוב לסבול
האמירה הזו של פילפלד, "לא ראיתי תועלת בלהיות מסכן", היא תורה שלמה. במשך דורות התרגלנו להאמין שאמנות אמיתית חייבת להגיע מהמקום הכי נמוך או כואב בקרביים. משהו שאתה סוחט מתוכך בדם ודמעות מול קנבס שחור בחמש בבוקר. אבל כשיושבים עם פילפלד, קולטים משהו אחר לחלוטין על האופן שבו המוח שלו עובד: הוא פשוט נכנס למרחב של משחק.
פילפלד פועל בדיוק על התדר הזה: היצירה שלו לא זקוקה לטרגדיה כדי להיות בעלת משמעות. "כשאני עצוב אני לא מצליח לעשות כלום", הוא מודה בכנות. "לא רק לצייר, אין לי חשק אפילו להסתכל על אמנות. אצלי האמנות באה ממקום של שמחה ואהבה". הוא בוחר לשאוב את ההשראה שלו מתוך חדוות יצירה שניזונה מהצדדים החיוביים של החיים, ומסירוב מוחלט להאמין שכדי להיות אמן טוב אתה חייב להיות אדם סובל.
מאחורי הקלעים: שלוש מצגות, עשרה קלפנים
הגישה הזו התנקזה כולה אל תהליך העיצוב מול CATTLEYA. כשמותג מסחרי לוקח אמן למטרת קפסולה, פעמים רבות התוצאה היא עצלנית: הדבקה בנאלית של לוגו או איור על פריט קיים. אבל עבור פילפלד, שחי ונושם משקפי שמש ("זה התכשיט שלי", הוא מצהיר), התהליך היה טעון במשמעות עיצובית עמוקה. הריקוד העדין שבין החזון האמנותי הפרטי לבין דרישות השוק חייב פשרות, כפי שכל יוצר שעובד מול מערכת גדולה מכיר היטב.
החופש הזה הוליד את ההשראה המפתיעה לקולקציה: עולם הקלפים. "יצא לנו לראות פה עם החברים לא מעט תחרויות בלאק ג'ק בטלוויזיה", הוא מספר בעיניים נוצצות. "יש שם טיפוסים מדהימים. כולם יושבים עם קפוצ'ון, משקפי שמש, פרצוף חתום... עולם שלם עם אסתטיקה מאוד חזקה". ההחלטה גלשה למחקר מעמיק שהפך ל-DNA של המוצר. "חיפשתי את עשרת שחקני הקלפים הכי גדולים בעולם. לקחתי את שמות המשפחה שלהם, ואלה הפכו להיות השמות של הדגמים. כל דגם הוכן מחומרים איכותיים וקיבל שם של קלפן מפורסם, ומשם המשכנו לבנות את כל עולם הסמלים: הלב, התלתן, היהלום והעלה".
לצד השמות הבינלאומיים, פילפלד החליט לשתול גם קריצה. "רציתי שאחד הדגמים יהיה על שם מישהו ישראלי, ואני שגדלתי בהרצליה מיד נזכרתי במשפחת טסונה, שחקני השש-בש הידועים. מעבר לזה שזה גם אחד החברים של עומר. אז יש דגם שנקרא 'טסונה'. זו הייתה מחווה אישית. והקטע המצחיק הוא שאחרי ההשקה, בני המשפחה כתבו לי והם ממש התרגשו". הסיפור הזה ממחיש בדיוק את הקסם בפעולה של פילפלד: הוא לוקח מותג רשת ארצי, ושותל בתוכו מיתולוגיה הרצליינית פרטית. עבודת המיתוג המשיכה גם לנרתיקי המשקפיים, הפאוצ'ים והאריזות, כולם קיבלו את השפה הגרפית הניגודית והמזוהה שלו, בשחור ולבן. "היה דיאלוג, היו הערות, וכל פעם הקולקציה רק השתפרה".
"אמן לא צריך לעשות טובות, הוא צריך להתפרנס"
היכולת של פילפלד לנהל דיאלוג פורה עם מותגים מסחריים נובעת מתפיסה פרגמטית של עולם האמנות המודרני, כזו שמסרבת להיכנע לרומנטיזציה של העוני. הוא מזהה את הצביעות שקיימת לעיתים בחוגים האמנותיים, שבהם מצופה מהיוצר לרעוב בשם ה"אותנטיות".
"אני תמיד מנסה לסלול פה בארץ דרך חדשה", הוא מסביר בארשת רצינית. "דרך בשביל אמנים שנמצאים באמצע. לא אמני מוזיאונים שמוכרים במיליונים, אבל גם לא מתחילים. אמנים שחיים מהמקצוע שלהם ורוצים, כמו כל בעל מקצוע אחר, פשוט להתפרנס בכבוד. אמן צריך לקבל כסף בדיוק כמו גנן, ספר או שחקן. לא עושים לו טובות כשאומרים לו 'בוא תצייר לי על הבניין, זה יפרסם אותך'. אנחנו חיים מזה. יש הוצאות, יש סטודיו, יש רואה חשבון, מלחמות, קורונה. כשאמן מקבל תגמול כספי ראוי וביקורת טובה, זה רק נותן לו דלק להמשיך ליצור".
קנבס בגודל של בואינג (והמציאות הישראלית)
קמפיין ההשקה למשקפי השמש של קאטלייה הגיע לנקודת שיא כאשר נולד הרעיון לעטוף מטוס נוסעים אמיתי בעיצוב של הקולקציה, לקראת טיסה מיוחדת לתאילנד כולל חלוקת משקפי שמש לנוסעים הראשונים. כששאלתי אותו מה פילפלד של שנת 2010, זה שחיפש קירות פנויים בלילות בתל אביב או עיצב גרפיקות לליינים של מסיבות, היה אומר על הרעיון להשתמש במטוס בואינג כקנבס, התשובה שלו המחישה עד כמה הפרופורציות השתנו.
"זה היה מרגש אותו מאוד, והרעיון של המטוס היה של עומר", הוא מחייך, ומתייחס לקנה המידה העצום הזה כאל חלק טבעי מהמסלול העכשווי שלו. "הוא תמיד חושב הכי גדול שיש ומאתגר את כולם. כבר הייתי בטירוף, אמרתי לעצמי שציירתי כמעט על כל דבר בעולם, אבל עוד לא על מטוס. בואינג אמיתי לגמרי חיכה לנו".
הסאונדטרק הוא הכל
הגישה הזו עוזרת להבין כיצד הוא מגדיר מחדש את תפקידו של אמן הרחוב בימינו. "פעם היית חייב להיות ברחוב", הוא אומר במשפט שאולי מזקק יותר מכול את המעבר הבין-דורי בעולם האמנות. "היום, אינסטגרם הוא הרחוב".
הדרך קדימה: לא רק ציורים, גם תיקים
אף על פי שהוא לא ידע בילדותו שלהיות אמן זה מקצוע, "הערצנו שחקני NBA וקולנוע, לא היה מישהו שהסתכלת עליו ואמרת 'אני רוצה להיות אמן ויזואלי'", פילפלד היום לא רק יוצר, אלא גם מרצה על המקצוע הזה ומדגיש: "אני חושב שזה חשוב מאוד ללמוד יסודות". כששואלים אותו מה יעשה עוד עשור מעכשיו, הוא משיב מיד: "מעבר לזה שאני ארצה שיהיה פה 10 ילדים", ומראה שהוא מתכנן את העשור הבא שלו במחשבה צלולה, רחוק מאלתורי העבר.
"בשנה האחרונה אני עובד על מותג חדש של תיקי גב", הוא מגלה. הסיבה להקמתו ממחישה שוב את החיבור שלו לשטח. "זה נולד בתקופת המלחמה. שמעתי שחברות מסוימות בעולם לא רצו לייבא תיקים לישראל. אמרתי לעצמי, אז אני פותח מותג תיקים ישראלי. זה לא יהיה תחת השם פילפלד, אלא מותג עצמאי לחלוטין שהשקעתי בו את החיים שלי".
היום, כשהעבודות של פילפלד מופיעות על נרתיקי משקפיים יוקרתיים, על שלטי חוצות או על מהדורות אספנות שיילבשו על ידי אלפי ישראלים בקיץ הקרוב, הוא לא רואה בכך שחיקה של הזהות האמנותית שלו. זו פשוט הדרך היעילה והעדכנית ביותר לגרום לאמנות לצאת מהגבולות המוכרים שלה ולפגוש עוד אלפי זוגות עיניים. כל עוד השפה היא שלו, החזון המוקפד נשמר, והיצירה נעשית מתוך חדווה, הקנבס, בסופו של יום, כבר הרבה פחות משנה.
התרעות פיקוד העורף