תערוכת הבוגרים והבוגרות של בית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה נפתחה בקמפוס המושבה בחיפה, ומציגה עשרות עבודות גמר של בוגרות ובוגרי ארבעת החוגים: עיצוב תקשורת חזותית, ארכיטקטורה, צילום וקולנוע ועיצוב אופנה.
"זו השנה השנייה שבה ביה"ס לעיצוב פועל כחלק מאוניברסיטת חיפה והחיבור לסביבה אוניברסיטאית מאפשר לסטודנטים להרחיב את גבולות הלמידה והיצירה, להיחשף לתחומי ידע מגוונים ולפתח חשיבה ביקורתית. פרויקטיהגמר משקפים את המפגש בין עיצוב, תחומי ידע ונקודות מבט אישיות ומראים כיצד אפשר להפוך שאלות אישיות, תרבותיות וחברתיות ליצירה", אומרת פרופ' לאה פרץ, דיקנית בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה.
ד"ר אונה שגב, ראש החוג לעיצוב תקשורת חזותית בביה"ס לעיצוב של אונ׳ חיפה, מוסיפה: "עבודות הגמר המוצגות בתערוכת הסיום של החוג לעיצוב תקשורת חזותית הן פרי מחקר חזותי ותיאורטי, שמצייד כל סטודנט/יתבמגוון עשיר של חומרי גלם ובידע מעמיק על הנושא שבחר/ה. הנושאים בהם עוסקות העבודות מגוונים. יש הנוגעים בסוגיות אישיות, בשאלות של זהות ושייכות, יש הבוחנים את המעגל המשפחתי ויחסים בין-דוריים, ויש שמפנים זרקור לתופעות חברתיות-אקטואליות, המלמדות על ה"כאן והעכשיו" וגם על העתיד האפשרי. התערוכה היא אוסף עשיר של רעיונות יצירתיים, מגוון קולות מקוריים מעוררי מחשבה והשראה."
אוצרי תערוכת הבוגרים והבוגרות בביה"ס לעיצוב של אונ׳ חיפה הם ד"ר אונה שגב, כפיר מלכא ורונית יזרעאלי. הכתבה מתמקדת בשני פרויקטים מתוך התערוכה, של הבוגרות הילה פיש ואלמוג אספלר, אשר עוסקות בהיסטוריה משפחתית, בזיכרון ובזהות, ומתרגמות אותם לשפות חזותיות וחומריות שונות.
החפצים שהפכו לעדות
פרויקט הגמר של הילה פיש נולד מתוך סיפור חייו של סבה ומתוך החפצים שנשמרו בביתו ובמחסניו במשך עשרות שנים. לדבריה, סיפורו תמיד סקרן אותה, אך במשך שנים היא לא ידעה מה עומד מאחורי הפריטים השונים שהיו בביתו. רק כשהחלה לחקור את הנושא ולנבור בשלושת המחסנים ובבית גילתה שהאוסף גדול ומשמעותי בהרבה מכפי שהמשפחה ידעה.
הילה פיש הבינה שהפריטים אינם רק עצמים ישנים, אלא נקודות אחיזה בעולם שנגדע. סבה נעקר מפולין עם אמוכשהיה בן שישה חודשים בלבד, ולכן לא הספיק להכיר את מקום הולדתו. החפצים שנותרו הם החיבור המוחשי היחיד שלו לאותו מקום ולעבר המשפחתי שנקטע. במקום לבנות את הפרויקט כרצף של תאריכים ועובדות היסטוריות, היא בחרה להעמיד במרכזו את החפצים עצמם, מתוך תפיסה שכל אחד מהם נושא בתוכו זיכרון, אדם או תחנה במסע המשפחתי.
מתוך האוסף הגדול בחרה הילה פיש 35 חפצים שיופיעו בספר שיצרה
במהלך המחקר גילתה המשפחה גם מסמכים ותיעודים שלא הכירה קודם לכן. בעזרת הארכיון הדיגיטלי של יד ושם התברר כי אמו של הסב מסרה עם עלייתה לישראל דפי עד על בני משפחתה שנרצחו בשואה. המסמכים אפשרו למשפחה להרכיב לראשונה עץ משפחתי ולהגיע לענפים שלא ידעה על קיומם.
לצד הספר יצרה הילה פיש הדפסי כלורופיל על עלים שאספה בגינה של סבה. הגינה מסמלת עבורה את השורשים החדשים שבנה בישראל: אדם שנעקר מאדמתו כתינוק, הגיע לארץ חדשה, השתקע בה ובחר לטפח את אדמתה. לכן היה לה חשוב להשתמש דווקא בעלים שצמחו במקום הזה.
הדפסת כלורופיל היא טכניקה שבה צילום מועבר אל רקמתו של עלה חי באמצעות אור השמש. הילה פיש צילמה את החפצים על רקע לבן, הדפיסה את הדימויים על שקפים בשחור ולבן, הצמידה אותם לעלים וחשפה אותם לשמש באופן מבוקר. האור פוגע בכלורופיל וכך נוצר הדימוי בתוך העלה עצמו, ללא שימוש בחומרים כימיים נוספים. לאחר מכן נשמרו העלים בין דפי ספרים, אולם התהליך אינו עוצר את התפוררותם. במהלך התערוכה הם ממשיכים להתייבש ולדעוך, וככל שהעלה נעלם, נעלם עמו גם דימוי החפץ.
משפחה הבנויה משכבות של צבע
גם פרויקט הגמר של אלמוג אספלר עוסק בזיכרון, בהגירה ובזהות משפחתית, אך עושה זאת באמצעות שבע סצנות רב־שכבתיות, המשלבות איור דיגיטלי, עץ בחיתוך לייזר, צבע והרכבה ידנית. הפרויקט מחבר בין שתי משפחותיה: המשפחה המרוקאית והמשפחה הרומנית.
הרעיון נולד במהלך כתיבת עבודת הסמינריון שלה, שעסקה בתפיסות הצבע האופייניות לתרבות המרוקאית ולתרבות הרומנית. מתוך המחקר החלה לעסוק גם בסיפורי ההגירה, בזיכרונות ובחיים שנבנו במפגש שבין התרבויות בתוך משפחתה. לדבריה, התרבות המרוקאית מזוהה עם שפה צבעונית, חמה ודקורטיבית, ואילו התרבות הרומנית מתקשרת לפלטה מאופקת ונקייה יותר, לאווירה אירופית ולזיכרונות של חורף ונדודים. הניגוד ביניהן יצר עבורה מתח חזותי ורגשי שאותו ביקשה לחקור דרך צבע, חומר, מרקם וסביבה.
תהליך העבודה על כל סצנה התחיל בכתיבת טקסט קצר שתיאר את הסיפור המשפחתי ואת האווירה שאותה ביקשה ליצור. לאחר מכן הכינה סקיצות ידניות ראשוניות, עברה לתוכנה דיגיטלית ואיירה את הסצנה לפרטי פרטים. בשלב הבא נדרשה להתאים את האיור למגבלות העץ וחיתוך הלייזר: לתכנן אילו אלמנטים ניתן לחתוך, היכן ימוקמו נקודות החיבור וכיצד כל שכבה תוכל לעמוד בפני עצמה ולהתחבר ליצירה השלמה.
הטכניקה של חיתוך, צביעה והרכבה השפיעה גם על סגנונה האישי. במקום להסתמך על הצללות, קווי מתאר ופרטים קטנים, היא למדה לספר סיפור באמצעות צורות, חללים, שכבות וצבע. כל אלמנט חייב להיות חיוני לקריאת הדימוי, וכל שכבה נדרשת לתרום לקומפוזיציה ולנרטיב.
הפרויקט חיזק אצל אלמוג אספלר את תחושת השייכות לשני הצדדים במשפחתה. סיפורים שבילדותה שמעה בארוחות ובמפגשים משפחתיים הפכו לחלק מהאופן שבו היא מבינה את עצמה. היא גילתה כי ברגע שזיכרון פרטי הופך לאובייקט אמנותי ומוצג בפני קהל, הוא אינו שייך עוד רק למשפחה שממנה הגיע. כל צופה מביא עמו את הזיכרונות ואת המטען האישי שלו ויכול למצוא ביצירה סיפור אחר.
התרעות פיקוד העורף