תערוכת הבוגרים והבוגרות של בית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה מציגה עשרות עבודות גמר של בוגרי החוגים לתקשורת חזותית, ארכיטקטורה, צילום וקולנוע ועיצוב אופנה. העבודות, שנוצרו בתקופה של מלחמה, חוסר ודאות ושינויים חברתיים, עוסקות בבית, במשפחה, בזיכרון, בשפה, בזהות וביחסים שבין האדם למרחב הציבורי.
אוצרי התערוכה הם ד"ר אונה שגב, כפיר מלכא ורונית יזרעאלי. התערוכה מוצגת עד 7 באוגוסט בקמפוס המושבה, רחוב הגנים 21, חיפה. שעות הפתיחה: ימים ראשון עד חמישי, 10:00-20:00; יום שישי, 10:00-13:00. הכניסה חופשית.
בין שדה הקרב לחיים האזרחיים
פרויקט הגמר "אזור אפור" של אלכס לומינסקי עוסק בתקופת המעבר המורכבת שבין השירות הצבאי בזמן מלחמה לבין החזרה לחיים האזרחיים. לומינסקי משרת במילואים מאז אוגוסט 2020. בתחילה היו אלה תקופות קצרות של שבוע או שבועיים בשנה, אך לאחר אוקטובר 2023 השתנתה החוויה לחלוטין. השירות הפך מסבב אימונים מוגבל ליציאה ממשית למלחמה, שאי אפשר לדעת מראש כיצד היא תיראה ומה יקרה במהלכה.
הסבב הארוך ביותר שלו נמשך כארבעה חודשים ברצף, עם הפסקות קצרות שלא אפשרו לו לחזור באמת הביתה או לשגרה. כשהסתיים הסבב והוא שב לסביבה האזרחית, הוא הרגיש שהגיע לעולם אחר: הכול מסביב היה רגוע, לא נשקפה סכנה מיידית ולא היה עוד צורך להיות דרוך או לפעול מתוך מצב הישרדותי.
גם האנשים סביבו נראו לו לפתע זרים. הם דיברו על העבודה, התחביבים, הקפה ששתו בבוקר בעוד שהוא עדיין ניסה להסתגל למציאות שאינה דורשת ממנו להיות בכוננות מתמדת.
הוא גילה שגם אנשים סביבו אינם תמיד יודעים כיצד לגשת אליו או לשאול על חוויותיו. אף שהשאלות הגיעו לעיתים מתוך סקרנות אמיתית ודאגה, הן יצרו מצבים מוזרים ולא נעימים. בין היתר נשאל שאלות כמו "היה כיף במילואים?" או "נו, הרגת מישהו?", ולא תמיד ידע כיצד להגיב להן.
הפרויקט משלב בין חוויותיו האישיות של אלכס לומינסקי לבין עדויות שאסף בראיונות עם אנשים נוספים. תחילה כתב את חוויותיו, ולאחר מכן ניסח על בסיסן שאלות ששימשו אותו בשיחות עם לוחמים אחרים שחוו את המעבר מן החזית אל החיים האזרחיים.
השם "אזור אפור" לקוח מן העולם הצבאי. אלכס לומינסקי הכיר את המושג בהקשר של מלחמת האזרחים באוקראינה, שם שימש לתיאור אזורים שאינם נמצאים בשליטה מלאה של כוח מסוים שטחים ללא הגדרה ברורה, חוקים או ודאות. הוא הרגיש שהמושג מתאים לתקופה שבה שני עולמות שונים לחלוטין נפגשים: עולם המלחמה ועולם השגרה.
הבחירה בשחור־לבן נועדה גם לבטא את נקודת המבט של אדם החוזר מלחימה. לדבריו, במצבים כאלה העולם נעשה חד־משמעי יותר: כן או לא, סכנה או ביטחון, הצלחה או כישלון. המטרות והבחירות ברורות, והפעולה מכוונת להשלמת המשימה ולשמירה על חיי הלוחם וחבריו. גם לאחר החזרה הביתה, צורת הראייה החדה והבינארית הזאת אינה נעלמת מיד, ולעיתים נשארת עם האדם במשך תקופה.
מדבקות ההנצחה כחלק מהנוף
פרויקט הגמר של תמרה קלוס מתמקד במדבקות ההנצחה שהופיעו במרחב הציבורי מאז 7 באוקטובר. במהלך נסיעותיה בתחבורה הציבורית הבחינה תמרה קלוס כי המדבקות הפכו לחלק קבוע מן הנוף. בכל פעם פגשה פנים, שם או משפט אישי, ולעיתים המפגש עורר בה תחושה חזקה וכואבת.
בעיניה, ההתכלות הפיזית של המדבקות קשורה גם לאופן שבו החברה מחזיקה את הזיכרון והאבל. הן נושאות סיפורים של אנשים, אך עשויות מחומר זמני שנקרע, דוהה ומתקלף. ההתפוררות הופכת לדימוי של מצב שבו האחריות על ההנצחה נשארת במידה רבה בידי הציבור.
הצילומים נעשו במצלמה דיגיטלית, אך עובדו כך שיזכירו צילום פילם. הגרעיניות והניגודיות מעניקות להם אופי חומרי וארכיוני. הבחירה בשחור־לבן מנטרלת את הצבעוניות העמוסה של הרחוב ומעבירה את תשומת הלב לפנים, לשמות, לטקסטים וליחסים שבין המדבקות לסביבה.
תמרה קלוס מדגישה כי הפרויקט אינו מבקש ליצור עוד פעולת הנצחה, אלא להתבונן בתופעה חברתית וחזותית. באמצעות פירוק, בידוד וצמצום היא מנסה לגרום לצופה לעצור מול דימויים שכבר הפכו לחלק מן היומיום.
באמצעות כלי בינה מלאכותית הפכה קלוס מדבקות קרועות לדימויים המזכירים אנדרטאות שיש שבורות. היא ניסחה פרומפט קבוע, דייקה את התוצאות והקפידה לשמור על צורת המדבקות, על הקרעים ועל הפרטים האישיים. בהמשך הפכה חלק מהדימויים לאובייקטים תלת־ממדיים. לדבריה, הבינה המלאכותית משמשת ככלי, אך היא זו שמגדירה את הכיוון ומקבלת את ההחלטות העיצוביות.
אנשי חזון בעידן המשפיענים
פרויקט הגמר "חזון ממומן" של גפן בר מאיר, שנוצר בהנחיית רינת הדר, בוחן את הפער בין מנהיגים ואנשי חזון מן ההיסטוריה לבין משפיעני הרשת של ימינו.
גפן בר מאיר בחרה דמויות מוכרות מתקופות ומתחומים שונים, ובהן פרידה קאלו, הרצל, גולדה מאיר, אלברט איינשטיין, מהטמה גנדי, ניל ארמסטרונג ומשה רבנו. היא דמיינה אילו מוצרים היו משיקים אילו היו פועלים כיום ברשתות החברתיות.
ההומור נולד מן הדיסוננס שבין ההישגים ההיסטוריים של הדמויות לבין השפה הפרסומית העכשווית. הלעג אינו מופנה כלפיהן, אלא כלפי תעשיית המשפיענות, המסוגלת להפוך כל תכונה, סיפור חיים או הישג למוצר מסחרי.
במחברת המוקדשת להרצל השתמשה בר מאיר בקולאז' המזכיר לוחות חזון פופולריים ברשתות החברתיות. נופי ירושלים, תל אביב, מדבר יהודה והגולן יוצאים לכאורה מתוך עיניו של הרצל וממחישים את המדינה שראה בעיני רוחו.
באמצעות הפיכת מפעלי החיים של דמויות היסטוריות למוצרי מדף, הפרויקט שואל כיצד השתנה מושג ההשפעה. בעוד שבעבר נדרשה עשייה משמעותית או פורצת דרך כדי לזכות בבמה ציבורית, כיום אדם יכול להשפיע על מיליונים בזכות נראות, פופולריות ונוכחות ברשת. העבודה מבקשת לעורר מחשבה על האנשים שלהם אנו מאפשרים לעצב את הרגלי הצריכה, השפה והתודעה שלנו.
שלושת הפרויקטים מציגים, כל אחד בדרכו, את האופן שבו המציאות הישראלית של השנים האחרונות מחלחלת אל היצירה האמנותית. המלחמה, האבל, השיבה לחיים האזרחיים והשינויים בתודעה הציבורית אינם נותרים רק מחוץ לכותלי האקדמיה, אלא הופכים לחומר גלם אישי וחברתי. דרך איור, צילום, עיצוב ובינה מלאכותית, הבוגרים מבקשים להתבונן במדינה שנמצאת בעיצומו של משבר מתמשך, ולשאול כיצד זוכרים, כיצד חוזרים לשגרה, מי מעצב את התודעה שלנו, ואיזה מקום נותר לאדם הפרטי בתוך מציאות רוויית מתח, אובדן וחוסר ודאות.
התרעות פיקוד העורף