האם הסביבה כבר מוכנה נפשית להומור השחור הזה? זו שאלה שגם אנחנו שאלנו את עצמנו בקבוצה. היו סצינות שהורדנו כי הן היו שחורות מדי, אבל את הלגיטימציה לצחוק אני לוקחת ממשפחות השכול, מחברות הכי טובות שלי.
הצגת הבכורה תתקיים ב־1 בספטמבר באולם המופעים במתנ"ס שדרות, בפני קהל של נשים בלבד. יום למחרת היא תוצג בפני קהל מעורב. שם ההצגה, מסבירה היוצרת, מתכתב עם החיים על הגבול הפיזי, וגם עם השאלה של חציית גבול – האם אפשר או אי אפשר לצחוק כשהנושא נורא כל כך? "אנחנו מצהירות שזו קומדיה שחורה, זה לבכות ולצחוק באותה נשימה", סוויסה מסבירה.
"יכול להיות שחלק לא יוכלו לשאת את זה ומראש יפסלו את האפשרות להגיע להצגה. הסוגיה אם לא מוקדם מדי לצחוק על זה עולה גם בהצגה עצמה".
במקום להתבוסס בצער
"נתקלנו בחוליות מחבלים, ירו עלינו, הבת נפצעה, והמשכנו במנוסה. היינו כמה דקות במושב. בני משפחה שלנו מהמושב נרצחו. משם המשכנו ברכב למודיעין, לאחותי. היינו שמונה חודשים במעלה אדומים, אצל ההורים. ואז הילדים רצו לחזור הביתה, וחזרנו. האמנו שזה חלק מהטיפול בנפש שלהם".
אילנית סוויסה עברה מתל אביב לשדרות לפני 17 שנים והקימה את אנסמבל תיאטרון הנשים ביוזמת מתנ"ס שדרות. "המתנ"ס והעירייה נותנים לנו לעבוד ללא צנזורה עם חופש פעולה ויצירה מוחלט, ודואגים שהדבר הזה יהיה מתוקצב", היא מציינת.
ההפקה האחרונה של קבוצת התיאטרון לפני המלחמה הייתה מחזמר משירי ריטה. לאחר 7 באוקטובר, סוויסה לא הייתה מסוגלת לחזור ליצירה. "זה אירוע משנה חיים", היא מסבירה. "לא הצלחתי לראות איך אני ממשיכה לתפקד. לעשות תיאטרון וקולנוע היה סוג של פריבילגיה לא רלוונטית לימים שהיינו בהם. הקהילה שלנו הזדקקה לכל כך הרבה סיוע. בשנה הראשונה הייתי מארגנת הלוויות של הנרצחים שלנו, אזכרות, טקסים קהילתיים".
באותה תקופה, היא מתארת, בנות הקבוצה היו מפוזרות במקומות שונים בארץ, "כשכל אחת חווה דברים. הכל הפוך, בכאוס, לא ברור מה יהיה. יש מלחמה, ואין לך בית, ואין עוגנים בחיים שלך. אני הייתי מפורקת, והדיאלוג עם עולם המתים החזיק אותי. הבנות כל הזמן דאגו לי, שאלו לשלומי".
חג'בי: "יש לנו קבוצת וואטסאפ בלי אילנית. כל הזמן היינו שואלות עליה, דואגות מה יהיה איתה עכשיו, ומה יהיה איתנו. כשאילנית אמרה לנו שהיא לא יודעת אם יום אחד תחזור לעשות תיאטרון, הרגשנו שנשמטת לנו הקרקע, כי זה היה תמיד מקום בטוח עבורנו".
אחרי חצי שנה הבנתי שזה חייב לבוא בצורה של קומדיה. אמרתי שאני לא רוצה שזה יהיה בכי, נהי, אלא קוֹמִי, ביקורתי. רציתי לשקף את מה שעברנו לא דרך הפריזמה של טרגדיות, כי היו לי מספיק הספדים, דמעות ודרמה. רציתי להביא שפה אחרת. לשמחתי, הבנות זרמו על זה".
"אהבנו מאוד את הרעיון", מאשרת חג'בי. "לא היה מנוס מלדבר על מה שאנחנו חוות. אבל במקום להתבוסס כל הזמן בצער ובכאב, להעלות את הדברים מצד אחר. זה מצחיק וכואב בו־זמנית. אנחנו לא צוחקות על הנושא, אלא כואבות את מה שקרה ופשוט מעלות את זה בצורה קומית".
"בכל סצינה בחרנו זווית שמביאה פן הומוריסטי", מבהירה סוויסה. "ביטויים כמו 'עם של לביאות' ו'חוסן' אנחנו כבר לא יכולות לשמוע. אלה מילים שנכנסו לז'רגון, אבל בעצם יש פה שפה שלא באמת יכולה להכיל את האירוע שקרה. אנחנו אומרות שזה אירוע של 'עוץ לי גוץ לי' – כמו שלא יודעים במחזה הזה מה השם שלו, גם כאן אנחנו לא יודעות איך לקרוא לאירוע שעברנו.
'עוץ לי גוץ לי' הוא מוטיב שחוזר בהצגה. בשונה מכל ההצגות שעשיתי עד היום, כאן אנחנו מדברות עם הקהל בקריצה. במונולוג הסיום אני אומרת שמה שאנחנו עושות זה לטוות קש לזהב. עם כל הקושי, כל הכאב, אנשים מצליחים להפוך את הקש שאוכלים יום־יום לזהב, וגם להביא חיים חדשים לעולם. כמו לימור, שילדה בת לפני חודש".
חג'בי: "לאורך ההצגה יש שיח בשאלה מי אשם. אני חוקרת את בנות הקבוצה ובודקת אם יש סיכוי שהכל קרה בגלל אחת מהן. אני רוצה למצוא את האחראי ליום הנורא הזה.
בסוף אני אומרת שאני זאת שאשמה, כי חלמתי כמה ימים לפני 7 באוקטובר שקורה משהו, אבל לא דיווחתי. ואז אומרים: 'או.קיי, מה עושים עם זה?', ואני עונה: 'כלום, זו תהיה שורה בקורות החיים שלי'".
יצחיק או לא יצחיק
ההצגה תוכננה לעלות עוד בחודש מרץ, אבל אז פרצה מלחמה עם איראן, "וגם אני, מהמקום שלי, לא הייתי נעולה על הכל", מודה סוויסה. "לקח לי זמן לבוא עם טקסט סגור. למזלי, הבנות סמכו עליי, אמרו 'מה שתגידי, אנחנו איתך'. אבל היו גם סצינות שהן הרגישו שזה מוגזם".
עם זאת, מודה חג'בי, "כשאנחנו על הבמה ופתאום צריכות להשמיע את המילים 'צבע אדום', זה קשה. את 7 באוקטובר אני חיה יום־יום, אבל מפני שאני מרגישה שקבוצת התיאטרון היא מקום מוגן, התהליך הזה מחזק אותי. אני יכולה להגיע מרוקנת למפגשים ולצאת מחוזקת".
סוויסה: "כשנפגשתי לראשונה עם הבנות, במרץ 2025, כולנו בכינו ללא הפסקה. הבנתי שיש טראומה על גבי טראומה. הייתה מטפלת דרך מרכז חוסן שליוותה אותנו עד שהייתה לנו גרסה סופית של המחזה.
בשבילי הייתה גם התמודדות בלחזור לעבודה, לקחת אחריות על קבוצה, על טקסט, להתמודד עם הכאב הזה. עכשיו השאלה היא אם קהל יבוא לראות אותנו, ומה הוא יחשוב".
בדרך כלל תיאטרון הנשים שלנו מופיע לנשים. הפעם, בגלל חשיבות הנושא, פתחנו את ההצגות גם לצפייה מעורבת. אני רוצה שאנשים יבואו, יחוו, יצחקו וירגישו שיש פה עיבוד של מה שקרה. רוצה שזה ייגע בהם. זה קול של נשות העוטף והדרום, שצריך לקבל תהודה.
אנחנו אומנם הפקה מקומית, קול מקומי, אבל חשוב לי שלא נציג רק בשדרות. שלפחות פעם אחת נהיה בחיפה, בתל אביב, בירושלים. שנביא את ההצגה הזאת לעוד קהלים, ואולי גם נצליח להגיע לקהילה יהודית בחו"ל. הבעיה היא רק איך מוציאים לחו"ל עשר נשים, שיש להן יחד 36 ילדים? איך מפנים אותן לזה? אתגר גדול".
התרעות פיקוד העורף