נאווה הייתה נשואה למיקי, השניים התגרשו, ואז היא התאהבה באילן, חברו של מיקי עוד מהימים שבהם איש מהם לא העלה בדעתו שהחיים יחברו ביניהם בצורה כזאת. השלושה אף גידלו יחד את בתה המאומצת של צוקרמן, מאי, והקימו סביבה משפחה משותפת. נשמע מורכב? תלוי למי.
"עבורנו זה לא סיפור מיוחד או יוצא דופן, אלא המציאות שלנו והשגרה שבחרנו בה לחיות", אומרת נאווה צוקרמן, ואילן רוזנטל מוסיף: "זה לא סוד שאנחנו חיים ככה כבר עשרות שנים, ועבורנו זה טבעי לחלוטין". וזו לא רק משפחה מורחבת. השלושה הקימו, ומפעילים לאורך שנים, את אחד ממוסדות התרבות המוערכים והייחודיים בתל אביב, תיאטרון תמונע, מעמודי התווך של הפרינג' הישראלי.
שום אגו
"אני לא מרגיש משהו מיוחד עם הסרט. אלה פשוט החיים שלנו, מה יש פה להרגיש?", תוהה אילן רוזנטל. "נכון שהחיים שלנו נחשפים עכשיו לכולם, אבל אנחנו עדיין עצמנו. הסרט הוא המשך ישיר של הסלון פה בבית ושל הדינמיקה הקבועה שלנו. בכל מקום שבו פעלנו זה לא היה משהו סודי שצריך להסתיר. זה היה הקשר שלנו עם האנשים ועם היצירה".
"ראיתי את הסרט פעמיים - פעם אחת בהקרנת בכורה ב'דוקאביב', ופעם נוספת בלינק שאילן שלח לי", מוסיף מיקי צוקרמן. "רק בפעם השנייה, כשצפיתי בסרט בבית, בנחת, חשבתי לעצמי שאולי היצירה הזו באמת יכולה לעניין אדם זר לחלוטין. לראות את עצמך על המסך זה לא תענוג גדול. אני נראה בדיוק בגילי, וזה שונה מאוד מאיך שאני זוכר ומדמיין את עצמי - בפנטזיה שלי אני עדיין צעיר עם תלתלים".
השניים נישאו ב-1971 והתגרשו כעבור חמש שנות נישואים. "נשארנו חברים הכי קרובים שיש, אבל הקשר הרומנטי בינינו נגמר עוד לפני שהתגרשנו", מעידה נאווה, ומיקי מוסיף: "הבנו שאנחנו מאוד אוהבים, אבל לא בהיבט רומנטי. בהמשך, כשנאווה התחילה לצאת עם בחורים, פרגנתי לה, בייחוד כשהיא פגשה את אילן, שעוד לפני שהכרתי את נאווה היינו נוהגים לצאת יחד וחיבבתי אותו".
נאווה צוקרמן ואילן רוזנטל הכירו במסיבה בתל אביב ב-1973, קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים. "אני הייתי נער חופים, גדלתי על חוף הים", מספר אילן. "התחלתי ללמוד באוניברסיטה ולא סיימתי, ניסיתי שוב ושוב ולא החזקתי מעמד. הגעתי למציאות הזו ישירות אחרי החוויות של מלחמת יום הכיפורים, ומשם בעצם התחיל הסיפור שלי, מה שנקרא פוסט-טראומה. נאווה הייתה העוגן שלי".
התשתית לפרינג'
צוקרמן למדה בשנות ה-70 ספרות כללית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב ותנועה בסמינר הקיבוצים. בהמשך היא פתחה סטודיו לתנועה ומחול לילדים בגבעתיים. ב-1981 נולד הרעיון של תיאטרון תמונע, שבתחילה היה תיאטרון נייד, ללא בית קבוע. "מעולם לא חלמתי שיהיה לי תיאטרון משלי, פשוט זרמתי עם האנרגיות שלי", צוקרמן מודה.
"החלום המקורי שלי היה פשוט להסתגר עם אנשים בתוך סטודיו, להוציא יצירה, לשתף את הקהל, ולחזור לסטודיו. זה מה שרציתי. אבל אז הופענו בפסטיבל אדינבורו שהעיף אותנו להצגות בארצות הברית, ומשם להצגות באירופה ובמזרח, וככה התגלגלתי בחיים", אומרת צוקרמן.
לחזון של צוקרמן התלוו האקס מיקי צוקרמן ובן זוגה אילן רוזנטל, שלא עסקו לפני כן בתיאטרון. "נכנסתי לזה מיום ליום, ללא תכנון מוקדם, ולא מתוך איזה דחף או משיכה מיוחדת לעולם המשחק", משחזר רוזנטל. צוקרמן מוסיף: "בהתחלה לא היה לנו כסף אפילו לשכור תאורן. כשאני לקחתי על עצמי את העיצוב וההפעלה של התאורה, חסכנו המון כסף ואפשרנו להפקות לצאת לפועל. היינו חבורה של אנשים צעירים, אז עשינו הכל בעצמנו".
בשנת 1999 החליטו השלושה להפוך את תמונע למוסד כמרכז תרבות רב-תחומי, ומצאו לו בית ברחוב שונצינו 8 בתל אביב. "אנחנו הגוף היחיד בעולם הפרינג' שמשלם, נכון להיום, 660 אלף שקלים בשנה רק על שכר דירה", מציין רוזנטל. "סכום כזה הוא תקציב שנתי שלם של מרכז פרינג' אחר, אבל גוף כזה מעלה 30 או 40 הצגות בשנה, ואנחנו מעלים בין 500 ל-600. זה דורש חוסן כלכלי עצום. כמעט בלתי אפשרי להתנהל ככה".
"מדובר בסכום לא פרופורציונלי בעליל בהתחשב בכך שכל התקציב השנתי שלנו עומד על 6.5 מיליון שקלים", מצטרף צוקרמן. "בדרך כלל מרכזי פרינג', כולל המפורסמים שבהם בעולם, מקבלים את חללי העבודה מהרשויות בחינם. מעבר לכך, ברור לנו שבשלב מסוים המתחם הנוכחי של שונצינו, שיש בו האנגרים שהיו בעבר מוסכים, ישנה את פניו ויהפוך למשהו אחר. העירייה הציעה לנו מבנה חדש, ברחוב יגאל אלון, שעתיד להיפתח בשנה הבאה. מבחוץ אין לנו שליטה על המראה, מדובר באזור הייטק מודרני, שונה לחלוטין מאווירת המוסכים המוכרת של שונצינו. אבל דאגנו שהחלק הפנימי יהיה דומה לחלק הפנימי במקום הנוכחי", אומר צוקרמן.
"הגיל המתקדם שבו הייתי הוא סתם עניין של נורמות חברתיות, ולא הרגשתי קושי בהקשר הזה. מה שכן, ברגע שהיא הגיעה חתכתי בבת אחת את כל העולם - ביטלתי את הנסיעות הרבות שהיו לי לחו"ל והפכתי לאמא במשרה מלאה. אילן קיבל את זה בצורה טבעית לגמרי. ההחלטה על האימוץ הייתה שלי, ביני לבין עצמי, הודעתי לו עליה, וידעתי שהוא יתרצה וישתף פעולה. למיקי עצמו לא היה הדחף הזה, של ילד. מאי גדלה לתוך המציאות הזו, ועבורה מיקי תמיד היה הדוד הקרוב שגר במרחק שמונה מדרגות ממנה", מספרת.
"בפועל, ברגע שמגיעה תינוקת חמודה כזו, בת כמה חודשים, לתוך החיים של כולנו, אתה מיד נרתם והופך להיות חלק בלתי נפרד מהגידול שלה", אומר מצידו מיקי צוקרמן. "בדיעבד, אני חושב שאפילו קצת פספסתי. אומנם לקחתי חלק מסוים בגידול שלה, אבל אם זה היה קורה היום - אילו אז היו לי השכל והתובנות שיש לי היום - הייתי משקיע בה הרבה יותר זמן. נכון שהייתי מוציא אותה מהגן מדי פעם, מטייל איתה ונוסע איתה ועם אילן לכל המקומות בעיר, אבל אז לא הבנתי עד כמה הסיטואציה הזו נדירה. עבורנו זה היה חלק משגרה מסוימת, ולא קלטתי את גודל העניין".
התרעות פיקוד העורף