על הנייר יש כאן חבית חומר נפץ: נישואים מתפוררים, בגידה, מאהבת צעירה שחוזרת מהעבר, אישה זועמת וסודות שמאיימים להעיף את הגג. בפועל קיבלנו זיקוק רטוב. אין שיא, אין בנייה ואין רגע שבו משהו באמת מתפוצץ. כולם כואבים, כולם אומללים, כולם סוחבים מטען - והכל נאמר פחות או יותר באותו טון.
גם התמונות הבימתיות לא תמיד מחמיאות לשחקנים. ברגע מיני שבו יפתח קליין נשכב על שרף, הוא נראה כל כך לא נוח, שחוסר הנוחות עשה את כל הדרך מהבמה והתיישב לצדי. גם אני כבר לא ידעתי איפה לשים את עצמי.
אבל אז מגיע הרגע האחרון. אלנה מדמיינת את הנרי משחק עם מקס, הילד שלהם, והוא צועק לעברה: "יש זמן, אלנה, יש זמן". ודווקא המשפט הזה נשאר איתי. כי האמת היא שאין זמן, אלנה. לפחות לא מספיק. אין מספיק זמן עם הילדים, בני הזוג והאנשים שאנחנו אוהבים. אנחנו בטוחים שעוד נספיק לדבר, לתקן, לסלוח ולהדליק מחדש את מה שכבה. שיש זמן. תמיד יש זמן. עד שיום אחד אין.
התרעות פיקוד העורף