"אני מת על זה שיש לי בלאק. יש שחקנים שזה ממש מפחיד אותם, שחושבים 'מה יהיה אם יהיה לי בלאק?', ואני מת על זה. הייתה פעם אחת ב'רינגו' שהיה לי בלאק באחד השירים, ופשוט המצאתי שיר מההתחלה עד הסוף, עם מילים חדשות לגמרי, שמתחרזות. פה ושם זה היה פחות הגיוני, אני אפילו לא זוכר מה זה היה, והשחקנים לא הבינו מה קורה. אחרי ההצגה מנהלת ההצגה, נילי, אמרה לי: 'בן, זה היה מדהים, אבל תעבור על הטקסט'. שוב, זה לא מתוך רצון לחרב משהו. אני גם לא אוהב כששחקנים מתחילים לצחוק תוך כדי הצגה. כשאני רואה את זה אין לי סבלנות, אני כזה, 'יאללה, תשחרר אותי'.
"מעניין אותי מה הולך להיות ב'ארנב אדום, ארנב לבן', כי זה באמת משהו שיכול לקרות רק בתיאטרון. כל מה שצריך זה את השעה שקובעים, את הבמה ואת הקהל שיגיע. ואז שמונה וחצי מגיעה. לא משנה מה קורה - השעה שמונה וחצי מגיעה, האור עולה, ואת זה אני מאוד אוהב. לכן הסכמתי. אמרתי, אוקיי, שמונה וחצי ב-22 באוגוסט יגיע, האור יעלה - וזה מה שיהיה.
"מעיין, היוצר, גם אומר לי כל כמה זמן, 'אל תקרא על זה, אל תתעניין, אל תחפש'. ואני באמת לא עושה את זה. יש פה משהו שמחדד את המדיום, את המקצוע ואת הבמה, וזה מעניין אותי. מגיע קרדיט גדול לנטע מידן ושקד שנלר, הם הבמאים והאחראים על כל הבק סטייג' של הדבר. הם אלה שהשיגו את הזכויות בשיא המלחמה והביאו את ההצגה לארץ".
"אני מרגיש שאני כל הזמן חשוף. אני לא בן פרי במקומות האלה, אני קורא לעצמי בשמות אחרים ומגלם דמויות אחרות, אבל אני מאוד חשוף. במופע היחיד שלי, One Ben Show, אני מדבר על הכל. הכל. ואני מת על זה. מצד אחד אני בן אדם מאוד פרטי, מצד שני אני פשוט אוהב לשתף את זה עם אנשים".
"אבל ברגע שהרגשתי שאני כבר דורך במקום, התחלתי לחפש דרכים חדשות, דרכים אחרות. זה לקח הרבה זמן. היו שנתיים-שלוש בציפורלה שכבר הרגשתי שמשהו קורה וניסיתי להתנגד לזה. אמרתי, 'לא, רגע, תמצא בתוך זה'. כי בציפורלה הפריבילגיה שלנו הייתה כל הזמן ליצור. אבל זה כבר היה קשור למשהו מעבר לזה".
"זה כמו במשחקי מחשב - אתה בוחר שחקן ואז אתה לא יודע איזה שחקן יבוא מולך. בציפורלה זו אותה הקרקע שאתה שותל לתוכה דברים אחרים, אבל הקרקע היא אותה קרקע. התחשק לי קרקע אחרת".
"אתה לא יכול לכעוס בפרידה. לקח לי לפחות שנה להתאושש מזה - מהבחירה שלי. אבל אני באמת חושב שבחיים האלה, אם אתה רוצה להתפתח, אתה חייב לקבל את ההחלטות האלה. תעשה דברים שלא קלים לך אם אתה רוצה להתפתח".
"באיראן השנייה זה כבר התפוצץ. זה הפך להיות משהו מטורף. הגענו כמשפחה לשדה התעופה בארה"ב לא מזמן, ובאו אלינו ואמרו, 'אתם משפחת פרי?'. אנחנו יושבים בהצגה בברודוויי, קמים בסוף, וזוג אמריקאים ניגש אלינו ואומר, 'היי, אתם משפחת פרי? וואו, אנחנו אוהבים אתכם'. ואתה אומר, וואו, איזה מטורף זה".
"אנחנו קמים בבוקר ונלחמים בגרביטציה. העבודה, היחסים, הפרנסה - דברים מורידים אותנו. ואם כבר אנחנו קמים בבוקר ומתחילים להילחם על עצמנו, על היצירה שלנו, על האהבה שלנו, על הזכות שלנו לשמוח - אז שווה לעשות את זה בצחוק".
התרעות פיקוד העורף